החלטתי שאלבש את השמלה הכי חרושה שלי. ממש חרושה. הכי חרושה. אמא שלי כבר חוטפת התמוטטות עצבים אם היא רואה אותי בה.
אבל היא נפלאה לא פחות מאיך שהיא הייתה לפני... מ... הולי-קראפ-כמה?! שנים.
מתחת לשמלה הזאת, לצערי הרב, אני כבר צריכה ללבוש חזיה. אז לבשתי חזיה. חדשה.
משהו לא הרגיש נכון. בהיתי במראה. אני לא מדמיינת, נכון? תגידו לי שאני מדמיינת. זה לא קרה.
שלושה חודשים בין כל פעם. הזמן עבר נורא מהר. מוזר.
על הקיר אחת התמונות הייתה עקומה. [אחת התמונות על הקיר הייתה עקומה]
אני מתחילה לחבב את הקריפיות שלו.
המשקל שמופיע שם -נורא- לא מעודכן. 41.3. אס איף.
הרגע הזה בו מדפיסים לך תרשים אחד במקום שלושה ואת רוצה להתאבד.
יש אנשים שצריך לסרס ולדרוך עליהם וזה לא ירגיש מספיק.
הוא אחד מאלה. להיות ברדיוס של שלושה מטרים ממנו עושה לי בחילה.
למה לכל השדים והרוחות מישהו החליט לקבל אותו לעבודה כזאת?
גם קאטרינה וגם התפסן בשדה השיפון דקיקים.
כאילו, שאלתי את הספרנית אם יש להם את קאטרינה אחרי שהסתכלתי על הספרים של המחבר.
אחרי חמש דקות הספרנית בדקה והביא לי את הספר.
הוא פשוט דקיק מכדי שאשים לב אליו.
זה לא שאני רוצה לקרוא את קאטרינה, אני פשוט מסרבת לקרוא את חצוצרה בואדי.
יחסית קריר. בינתיים.
ובזמן שאני הולכת הביתה וחושבת על דברים, הגעתי למסקנה המחרידה שלא הייתי מתנגדת לדבר עם פסיכולוג.
כדי שיהנהן ויציין כמה מדהימות היכולות האנליטיות שלי, כמובן.
הו אלוהים. אני לא יודעת את משמעות המילה "אנליטי".
הקטינה, בתחתונים לבנות וגופיה אדומה.
יצאה עונה שניה ואף אחד לא אמר לי?!?!?!?!?!?!?!?!
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
