מובן שזה יגרום לי להסמיק. אני לא יכולה לעכל את הזכרונות האלה. אני לא יכולה לסבול את העולם הורוד והפתטי-פתטי שהתקיימתי בו.
זה היה הרבה יותר מתמימות, זה היה עיוורון מוחלט. וברור שזה היה כך. הייתי היצור הכי נאיבי שיש.
ושנים אחרי... היא כתבה סטטוס בפייסבוק, הזכירה שמות. השמות האלה. ואני התחרפנתי. והיה לי ממש קשה לנשום.
זו כמעט אשליה, בשבילי. סרט. אני לא יכולה להתייחס אליהם כאל בני אדם, שגם היום חיים והולכים ונזכרים מדי פעם במה שהלך שם. זה נעלם. אני לא מסתכלת על זה יותר. ויש הרבה-הרבה דברים מתועדים. אבל אני כבר באמת מעבר לכל זה. אז אולי אם מישהו יקרא לי "ליסה" אני אקפא, אבל...
וזה רק צד אחד. זה הצד האמיתי. זה הצד שהתקיים ושלא אכחיש בכל מחיר. נכון, זה היה טיפשי וילדותי נורא, אבל הייתי ילדה והייתי טיפשה, אז אין פה שום דבר מפתיע. אם אצטרך לדבר על זה אסמיק ואשפיל מבט.
ויש, כמובן, את הצד שאכחיש. אשרוק בנונשלנטיות מזויפת ואסתכל הצידה, בזמן שהציפורניים שלי ינעצו בכף היד. כי זה היה אכזרי וזה לא היה הוגן ואין לי תשובות. אני לא מהאנשים שעוברים הלאה. אף פעם. לעולם. אנשים שמכירים אותי עכשיו מחויבים לפרוץ בצחוק אם אספר להם על זה. השימוש הלבבי שלי למילה "פדופילים" הרי...
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
