סוף סוף אני יכולה לנשום.
אני עדיין יושבת לבושה ומצוחצחת ובוהה בפלאפון בריכוז וחוסר סבלנות, מציצה במראה לבדוק אם אני נראת בסדר. ואני לא, ואני מסרבת בצורה עיקשת מדי לתת לאמא שלי לאפר אותי. "מה הוא עשה שמגיע לו לראות את זה?". אמאות ריאליסטיות זה נפלא.
וזה לא בסדר, לכבות את המחשב כי הוא מציק ולהמשיך לשבת ולבהות בפלאפון. עיסוק בכל דבר אחר חסר טעם, עם רגליים מתנדנדות וחיוך בלתי נשלט.
באמת לא. אני לא אמורה לעשות את זה עכשיו. זה היה בסדר לפני שנה, זה היה הגיוני לפני שמונה חודשים. עכשיו?
אני מכירה את עצמי. זה לא קורה. זה לא אמור לקרות, וזה גם לא יכול לקרות. אנשים מיוחדים הם מיוחדים. חוקי היקום לא חלים עליהם. גם החוקים שלי לא.
אז אני יודעת מה אני רוצה, ואני יודעת למה אני רוצה את זה. אני לא אשנה את דעתי. גם אם יש משהו, תסריט כלשהו, מקרה כלשהו שיכולים לגרום לי להסס - עוד לא הצלחתי לדמיין אותם.
"תה? קפה?"
-"חיבוק."
אני אנוכית. אני אמורה להיות אנוכית. אני צריכה להיות אנוכית ככל הניתן. אנשים שמחים אומנם משמחים אותי, לעתים, אבל זה לא מספיק בשביל לגרום לי לחייך. והנה אני, קורנת מרוב אושר בגלל... ממ... כן, אני לא עשיתי הרבה מעבר ללהבטיח לעצמי בחילה.
העצים נראו כמו דינוזאור ושני בני אדם. הריסות הבית היו יפהפיות. הגופיה שלי הפסיקה לבצע את תפקידה לגמרי והפכה לפיסת בד שתלויה לי על הצוואר.
ניסיתי עכשיו לחפש את המקרה. חבל שאני לא יודעת כמה זה 2013 פחות שבע. שבע? אולי שש או שמונה. בלתי אפשרי. מצאתי משהו מתאים פחות או יותר, אבל זה חדש מדי.
הפסקתי לפחד. אני מרחמת על מי שיחליט להזיק לי.
Trust issues.
אפשר להסתיר חוכמה. ויש מניע טוב.
מניע...
מניע?
אני לא יכולה לא לדעת. לא אשרוד ככה.
ולכן הוא לא מרי סו.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
