קראתי את הפוסט הזה בתקווה שהוא יגרום לי להרגיש יותר טוב.
אני לא יכולה לסבול את הימים בהם הוא חולה. זה מדכא מדי. מה גם שכשהוא יבריא כנראה יהיה לי מחזור. פפף.
כיבו הרגע את מנורות הרחוב. אני עדיין מתה על הרגע הזה בו הכל הופך מכתום לתכלת.
גם אם יאיימו לרצוח אותי לא אצליח להזכר באיזה תאריך הייתה הבגרות בתנ"ך. דיסוציאציה דאמיט. בלי קשר לזה שאני לא לומדת בשיט לבגרות בספרות.
ויש לי את הפוטנציאל הדרוש, כי אני שמה לב למליוני דברים שפלורה וינצקי השמיטה מהמיקודית ושלדעתי הם חלק ענק ביצירות. אבל הבגרות בנויה בצורה מפגרת.
לא יאמן כמה קשה היה לי להכריח את עצמי להתקלח היום.
ואז, לפני כמה שעות, ג'וק תיפס לי על הרגל. ליטרלי.
העובדה שאני לא מצליחה לחבר משפטים רציפים לא מוצאת חן בעיני. בכלל.
כרגע שמתי לב שיש לי קופסת נורופן שלמה ליד מסך המחשב. לפני איזה שלושה [כתבתי שלוש בהתחלה. אבל לשון ב' בקרוב וכאלה.] שבועות חיפשתי נורופן. המפף.
הכלב שלי נורא נורא הזדקן בחצי השנה האחרונה. זה מפחיד.
אני רוצה לארגן מסיבה ביתית עם 20-30 אנשים שמכירים אחד את השני טוב ועושים דברים כיפיים. מגיל 6 לא יצא לי לחגוג יומולדת כראוי.
הציפורניים שלי שבורות ומתפצלות ומעטים הדברים שמדכאים אותי יותר מזה.
אפילו העובדה שאני לא מצליחה למצוא את עצמי במצב מזוכיסטי מספיק כדי לתלוש את מה שיש לי על הרגליים מדכאת פחות.
אני גם לא ממש יכולה להתרכז מספיק כדי לכתוב. אולי זאת רק השעה.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
