ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

שמתי לב מאוד מהר לחבל. אז גיליתי את המנעול הגדול במיוחד. רק במושב האחורי שמתי לב שיש שם גם אזיקונים. 

זה באמת מקום יפהפה. הפעם עוד היה אור, אז שמתי לב שבקומה השניה יש גם אריחים מדהימים. הריסות בדרך-כלל נראות כמו ערמת אבנים אקראית, אבל לא המקום ההוא. קל לדעת שאם אי פעם הייתי בונה בית פרטי, הייתי עושה את זה בדיוק ככה. גם המיקום עצמו מדהים, ממש על שפת הנחל. ומהצד השני יש שדות כמעט אינסופיים. מצד אחד נוראי לראות את הקשקושים הכתובים על הקירות, ומצד שני, אולי ככה זה מקסים יותר. 

לשמוע את המשפט "את כבר בסכנת חיים, אבל" זה כל מה שמישהי כמוני צריכה. לא משעמם. לגמרי לא משעמם. וכל הדברים שעדיף לי לא לדעת... אני במצב המתאים להתחיל לפתח פראנויה, אבל אחת מוצדקת למדי. המצחיק הוא שאני ככל הנראה לא מגזימה, אלא ממעיטה בערך המידע הזה, שמסתובב לו אי-שם בתאי הזיכרון שלי. מעניין כמה הוא עולה. סביר להניח שמספיק. ותמיד חשבתי שאהיה בצד השני... נו, לא, לא השני הזה, השני השיקופי. "...אני רוצה גשם ותלמים מוריקים.. ומרתף חקירות עם מתקן עינויים..." . אה, כתה ז'. זה אולי לא שלי, אבל זכויות היוצרים נשמרות, וההזדהות הייתה משמעותית מספיק. 

ונוכחות החבל, האזיקונים והמנעול (טוב, הוא יותר סמלי ומשעשע, אבל הוא מנעול והוא שם) הייתה בכלל מקריות. וז-ה היה מצחיק. אח שלו שם אותם שם, בגלל סיבה לא ידועה, בינתיים. אבל הם היו שם. יעיל.

אז הידיים שלי קשורות מאחורי הגב עם חבל שיכול כנראה להחזיק את המשקל שלי, ויש לי אזיקון על המרפקים. ויש ממש קרוב אנשים. אני מציינת שמישהו יעבור כאן ויזמין משטרה. טיימר מכוון לשלושים דקות. אני מנסה לנשק אותו, אבל נהדפת יותר מדי בקלות. אז, להשתחרר. האזיקון יורד כי הוא מציק מדי. נשאר החבל. אני מצליחה במאמץ מסוים לסובב את יד ימין כדי שלא תהיה בזווית מעוותת. שמאל לא זזה. אני מנסה להתעלם מהכאב ולסובב אותה בכל זאת, אבל זה נכשל (ועכשיו D כואב כשאני נוגעת בו). חופש התנועה ביד ימין שלי גדול מספיק כדי שאוכל להרגיש את הקשר. אבל אני לא יודעת מספיק בשביל לטפל בו. למשוך בחוטים לא עובד. אבל אני יודעת שללא ספק יש לי דרך להשתחרר, והוא אומר שאם המפקד שלו היה רואה איך הוא קשר אותי הוא היה מת. אני מגיעה למסקנה שעדיף להכניס את יד ימין שלי עמוק יותר לתוך הקשר. זה יעיל מאוד, ועדיין לא נותן לי מספיק. יש לי הארה פתאומית בנוגע למספרי החובשים שהיו זרוקים לפני רגע על תחתית המכונית. הם ממוקמים מחדש ב"כיס" לפני המושב שהוא יושב בו. אני מנסה להוציא אותם עם הרגל, וזה נכשל בצורה קשה ולא הוגנת כי הוא מפריע לי. מספרי חובשים זה בדיוק מה שאני צריכה. נסיון להעביר את הידיים לקדמת הגוף. אני יכולה לעשות את זה עם אצבעות משולבות. אני לא יכולה לעשות את זה עם מפרקים ידיים קשורים. החצאית שלי לא מכסה את התחתונים כבר מזמן. אני מחליטה שחפצים חדים are my best shot, ומסתכלת על המכונית בנסיון למצוא כאלה. ההארה השניה מגיעה מהר מהמצופה. אני מכריזה שאני גאון, קמה, דופקת את הראש בתקרת המכונית, ומודה שאני לא. אני פותחת את הדבר שאני לא יודעת את שמו, ומהר מאוד מוצאת את מה שחיפשתי. הוא מבין מה אני עושה, ומנסה לעצור אותי. אני מתנגדת, בטענה שמשהו שחשבתי עליו לגמרי לבד זו לא רמאות. חוזרת לשבת ומוציאה את האולר מהנרתיק שלו. האולר שלפני שנה וחצי עשיתי איתו דברים שונים לחלוטין. that must have hurt like hell. אני שואלת אם אני יכולה לנשק אותו, אבל נכנעת. מוציאה במאמץ מסוים את הסכין. ממקמת אותה במקום נוח על החבל ומתחילה לנסות לחתוך. אני מרגישה את הלהב עובר על יד שמאל שלי. "נראה לי שחתכתי את היד" -"דיר באלק". האולר לא חד בכלל, והחבל עקשן. שנינו יודעים שזו דרך הפעולה החכמה פחות. אבל היי, אני לא עברתי הדמיות חטיפה או אימוני חטיפה או לימודי חטיפה. נשארת בערך דקה ואני כבר די מוותרת. השעון מצפצף. הוא מציע להתנגד לשחרר אותי, ואני מאיימת לדקור אותו עם האולר שאני עדיין מחזיקה. "קדימה. הנזק שאני יכול לעשות לך עם אצבע גדול יותר מהנזק שתעשי לי עם האולר". אני מפילה אותו חצי-בטעות אל מתחת למושב. הוא משחרר לי את הידיים. מכאן, כמה דברים:

1. החבל כמעט-כמעט נחתך. עברתי את השכבה הראשונה, שכבת הניילון, ואם הייתי מנסה יותר הייתי חותכת אותו בלי בעיה. אין שימוש מתאים יותר לתמונה הזאת.

2. חלק החבל שחתכתי נמצא מעבר לקשר. גם אם הייתי חותכת אותו עד הסוף, הייתי נשארת עם ידיים קשורות וחתיכת חבל בתוך היד. ולכן, זו דרך הפעולה השגויה והטיפשית שיוצרת תקוות שווא וגורמת להשקעת המון אנרגיה בפעולה לא יעילה בכלל. 

3. הקשר שהוא עשה נפתח בקלות על ידי דחיפת החוטים במקום משיכתם. לא היה לי מספיק כוח לזה בכ"מ, אז זה לא היה מצליח. 

אז זה היה "עונש". "הייתי צריך להשאיר אותך יותר זמן" -"אל תדאג, אקבל עוד אחד היום". הטבע אכזר.

מכאן, הפסיכולוגיה של מגדיר הססמאות, ילדים ואינטרנט ופורנו *משפט שאזכור, גאווה עצומה שהצלחתי להבין שזו הייתה התמונה, דמדומים, ג'. ק. רולינג ומפיות, מחירי קפה מופקעים, לונדון ו...

יש סיכוי שלא אוכל. יש סיכוי שלא יתנו לי. יש סיכוי שזה מסוכן מדי.

זו סיבה נורא מוזרה להיות מאושרת. אני אמורה לבכות בצד על ההגבלה האכזרית כל-כך. אבל, אבל, אבל, אבל...

אבלאבלאבלאבלאבלאבל...

אבל...

DDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDD: