נכתב עבור
חשבתי על זה עכשיו, משפשפת את השולחן עם חומר ניקוי כחול (אחרי ששפכתי עליו סירופ).
נזכרתי טוב-טוב בעצמי עם קארה, נוסעת הביתה בליל נובמבר, אחרי חזרות. וכשהייתי בדרך קיבלתי סמס ממך, או שאולי התקשרת, והפסקתי לנשום לרגע.
קבענו להפגש. ליד התחנה המרכזית, ברגע בו אגיע אליה. ולעזאזל עם זה שהלילה מתחיל ואמא יודעת טוב שאני אמורה לחזור כבר.
קצת נאבדתי, ואז הלכתי איתך, וזה היה רגיל למדי.
ירדנו לשם בלי לחשוב הרבה. היה קר.
המעיל הארוך נראה מתאים במיוחד לקארה. אהבת את זה. אותי, ככה.
ובגלל שבאותה התקופה הצלת אותי ממנו יום אחרי יום, ברור לגמרי מה עשינו. היה לי טישו בתיק שהתגלה כשימושי במיוחד.
ריח הקאמל שלך בטח נספג בשיער ובמעיל שלי, אבל לא דאגתי מזה במיוחד.
וכשעלינו חזרה היו לי שיחות שלא נענו מאמא. ואמרתי לך דברים מטרידים למדי.
הייתי זקוקה לך אז, והיית חתיכת בן-זונה ע"פ סטנדרטים מסוימים.
אי אפשר להתעלם מתחושת הניצחון הקטנה כשבפעם האחרונה בה ראיתי אותך, מתי שזה לא יהיה, ראיתי אותך סובל פיזית מחוסר היכולת לגעת בי.
הגלגל מסתובב וכל זה.
קצת מעניין אם אתה עדיין עם חברה שלך.
אנשים מעכשיו אפילו לא יודעים עליך. כלומר, בקושי. לא מודעים לזרם החשמלי שעבר בי כשנגעת בירך שלי. לשיחת הטלפון מחברה שלך שקטעה אז דברים...
זה עובד ככה. זה די והותר זמן בשביל שאנשים שהיו חשובים כל-כך יהפכו לצל.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
