ביומו האחרון של הקורס הראשון שכשלתי אי
פעם באוניברסיטה, חיי היו מלנכוליים במידה מעט מוגזמת. נעלתי נעלי ספורט, למרות
שהיה אמצע פברואר. לא לבשתי מעיל, למרות שהיה אמצע פברואר. קניתי ארטיק בטעם מנטה
כימי, ולעסתי אותו, למרות שהיה אמצע פברואר. לא טרחתי להגיע ללימודים בבית הספר,
לא דיברתי עם אנשים שחשתי געגוע עמוק אליהם.
ניסיתי לצלוח את הקורס היחיד הזה, באמת
שניסיתי. האמנתי בלב שלם שאעבור אותו, ואחרי כן הדרך לסיום חצי-תואר במדעי המחשב
ובמתמטיקה לפני סיום כתה י"ב תהיה קלילה. לא יכולתי לצפות מראש את העובדה שלא
אגיש את מטלת המנחה הראשונה, אקבל ציון מביש-עד-שכחה בבוחן הממוחשב הראשון ואחרי
חיסור אחד בגלל טיול שנתי ארור אפסיק כליל להבין את החומר. מצד שני – שגוי היה
לצפות מעצמי להשתלשלות ארועים אחרת. נערות בנות חמש-עשרה, בהכניסן לחדר עם עוד שתי
נערות בנות חמש-עשרה, כמות גדולה פי ארבע של נערים בני חמש-עשרה ומספר מצומצם של
גברים בתחילת שנות העשרים לחייהם, לא ילמדו דבר.
לעומת זאת, ימי שני בין שתיים לחמש הם
הזמן המושלם לפטפט בכתב עם שאר הנוכחים בחדר. אז זה מה שעשיתי. כלומר, עשינו.
קלישאתי וסקסיסטי ככל שזה יהיה – נערות לא לומדות ב"אשנב למתמטיקה". זו
הסיבה שיש לי דפי פוליו מקושקשים בשלושה צבעי עט שונים, עד היום, במגירות עמוקות
בחדר.
תאריך השמירה של הקטע הזה, שנמצא בתיקיית המסמכים, הוא 17.6. באמצע התחלתי בטעות לדבר עם אחת מהן ששמרתי איתה על קשר וזה הוציא אותי מריכוז.
אני גאה מאוד בפחות מ-200 המילים האלה. הן כתובות בדיוק כמו שצריך, כמו שאני רוצה אותן. לא הכתיבה היום-יומית שלי, ולא הכתיבה הגבוהה והפלצנית שאני לא שולטת בה מספיק.
ניסיתי להמשיך לכתוב ביום המחורת, אבל לא מצאתי את המילים המתאימות. ויש לי הרבה מה לכתוב. המון מה לכתוב, על הקורס ועל האנשים ועל הגפילטע (היי מאי. יש סיכוי מסוים שאת קוראת את זה.) ועלי של אז. רק היום האחרון ראוי לשני עמודים מלאי טקסט, עם תהפוכות רגשיות וצירופי מקרים מדהימים ומלנכוליה. בעיקר מלנכוליה. ו-צירופי, ו-מלנכוליה. תמיד תהיתי האם זה נכנס לחירות ספרותית או שאצטרך להפטר מההרגל הזה יום אחד.
אני דווקא רוצה ללמוד, מאוד. יש הרבה דברים שאני רוצה ללמוד.
אבל תנאי הקבלה לדבר א' שטניים בלשון המעטה, ודבר ב' לא יעיל מחוץ לישראל.
וזה אם מתעלמים מהעובדה שלעולם לא יהיה לי מספיק כסף לתואר.
אז אני די בטוחה שיום אחד אכתוב.
יש זרם אינסופי של חומר סביבי. רק צריך את הייאוש לעצור אותו ולסדר אותו.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
