ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

פרדי, לבוש בחליפת העבודה השחורה שלו, עם אקדח צמוד לחגורת מכנסיו, עמד ליד דוכן לקים בחנות טיפוח לנערות. לידו, גבר בחולצת פולו של מייקרוסופט רפרף על הלקים המוצגים ושלח מסרים מיידיים בעזרת הטלפון הנייד שלו בסנכרון מושלם. זה היה תורו של פרדי היום, לעקוב אחרי כל צעד של האדם-החשוב-מאוד התורן ולוודא שאף אחד לא יניח עליו את האצבע. אתמול הוא כמעט הרג שליח פיצה בטעות, כשחשב שהשליח עשוי להיות מתנקש. אומנם בחירת לקים והפחדת שליחי פיצה לא היו מה שפרדי ציפה לו כשהצטרף בצעירותו ל-FBI, אך שכרו היה הוגן, וכל תלונה ממנו לא הייתה מתקבלת בעין יפה.
הגבר-החשוב-מאוד בחר לבסוף בלק סגול כהה ולק בצבע בורדו, ופרדי עקב אחריו לכיוון הקופה. הילדונת בקופה חייכה לעבר הגבר.
"בחרת בצבעים מאוד דרמטיים!"
הגבר חייך בביישנות וענה לה, ממשיך להקליד מסרים מיידיים בידו הפנויה.
פרדי התאפק לא לגלגל את עיניו.

כעבור פחות מחמש דקות פרדי חזר לחלק העיקרי של עבודתו: לעמוד מול דלת משרד סגורה ולהקשיב לקולות הכנת הקפה שבקעו מתוכו. הוא לא ידע מי היה האדריכל שהחליט למקם משרדים ממשלתיים מוגנים מעל מרכז קניות, אבל הרבה זמן נחסך כשמעלית אחת מפרידה ביניהם. שלושת שותפיו של פרדי למשימה הנוכחית התפרסו על ספת העור שעמדה במסדרון, ולא הראו כל נכונות לזוז. גישתם הייתה מובנת לחלוטין - הם מעולם לא שמעו את שמו של האדם עליו הגנו, והרי אנשים שלא מעניינים את התקשורת לא אמורים לעניין גם אף אחד אחר.
קולות הכנת הקפה, שתיית הקפה, שטיפת הכוס והכנת עוד קפה חלפו. ומחשבותיו של פרדי, שהחל לשקול הצטרפות לספה, נקטעו על ידי צפצוף ארוך של הזימונית שלו. שלושת הזימוניות האחרות צפצפו מיד אחרי.

פרדי פתח את דלת המשרד ונכנס לתוכו, בעודו נתקל במשקוף וממלמל בלחש את כל הקללות שהעלה על דעתו. הוא אומנם התכוון לדווח על המצב החדש בהקדם האפשרי, אבל...
"כשנהיה בשיקגו אשתי יכולה להכיר לך מישהי שתצייר את זה כמו שצריך". וכשפרדי אמר 'את זה', הוא התכוון, כמובן, לכפות החתול האדומות על הרקע הסגול. הן עיטרו כל ציפורן וציפורן בידו השמאלית של הגבר-החשוב-מאוד. כעת הוא הפסיק לשלוח מסרים מיידיים, ובמקום זה הקליד בו זמנית על שני לפטופים שניצבו על השולחן. הוא העלה את מבטו לכיוונו של פרדי, בלי להפסיק להקליד, וצחקק. אחרי שהמאבטח התעשת, הוא כחכח בגרונו והחל להסביר: "טד קליין נמלט לפני כמה שעות מהכלא. הרגע התקבל דיווח על שוד מזוין במרחק של כמה רחובות מכאן. עד להודעה חדשה, אסור לפתוח חלונות. והמובן מאליו – אסור להשאיר אותך לבד לרגע."

פרדי פסע הלוך וחזור ברחבי המשרד, ידו הימנית מונחת על האקדח. הקיץ בצפון מינסוטה היה חם בצורה לא אופיינית, והחלון הסגור יצר תחושת חנק. מה ששותפיו עוד לא למדו, הייתה העובדה שפושעים נמלטים מעוניינים בכסף. ואם שכרו אותם להגן על מישהו – לרצוח אותו זה משתלם מאוד מבחינה כלכלית. מדי פעם פרדי הציץ במסכי הלפטופ. הטרידה אותו תוכנת הסקייפ הפתוחה.
זה שמישהי, אי שם, דמיינה באותם רגעים אותו רוקד את ריקוד הברווזים לא הטריד אותו. זה שהגבר-החשוב-מאוד קרא לו 'הדבר הכי פחות חינני שפגשתי בחיים' כמעט החמיא לו. זה שמישהי, אי שם, טענה שיש לו שם של זמר הומוסקסואל (ולא של סוכן FBI ) גרם לשיניו לחרוק. יתכן שהוא היה בין האנשים היחידים שמעולם לא אהבו את 'קווין'. וכשפרדי היה בגבו ללפטופ, הגבר-החשוב-מאוד פנה אליו.
"חברה שלי כאן מוסרת שאתה נשמע מקסים".
"תודה". האיפוק לא לגלגל את עיניו כבר עלה לו בכמה קמטים, יותר מפעם אחת.

עברה שעה, אך דבר לא השתנה. פרדי נשען על הקיר, משתוקק להפסקה ולויסקי. עצביו המרוטים גרמו לו לשחרר את העניבה ולתלות את המקטורן. שלפוחית השתן שלו בגדה בו. הוא היה יכול לבקש משלושת האחרים להחליף אותו. בשביל זה הם היו שם. אך הם היו צעירים מכדי לסמוך עליהם במצבי לחץ, ושום קורס אימונים אינטנסיבי לא יכול להחליף את הנסיון שנצבר במשך שנים של עבודה. הוא נאנח בייאוש. הגבר-החשוב-מאוד שמע זאת והסתובב לעברו.
"תן לי את האקדח שלך, אני אגמור עם זה תוך חמש דקות". פרדי התאפק לא לצחוק, בעיקר בגלל העניין עם שלפוחית השתן. הוא נכשל, והגיחוך שלו הפך לצחקוק. הוא לא יכל לסבול זאת יותר.
"תכף חוזר. אל תזוז לשום מקום". הוא צעד במהירות לעבר הדלת, לא מחכה לתשובה. הוא צעק לשלושה שלא זזו מהספה להחליף אותו, אך לא נעצר לוודא שהם מבצעים את תפקידם.
ארבע דקות ושלושים ואחת שניות חלפו מהרגע בו הוא יצא מהמשרד עד לרגע בו הוא פתח שוב את הדלת. ובכל זאת, המשרד שהוא נכנס לתוכו היה ריק מאדם, ולפטופ אחד היה חסר.

הדבר הראשון שפרדי עשה זה לאבד את קור רוחו. הדבר השני, לצעוק על שלושת יושבי-הספות, שנשבעו שאף אחד לא יצא החוצה. הדבר השלישי היה להתקשר לבוס שלו ולבקש עזרה. והדבר הרביעי – לבקש לפנות לו מקום, ולצנוח על הספה מול דלת המשרד בייאוש מוחלט. הפרישה המיוחלת, שבחודשים האחרונים נראתה לו קרובה, כעת דמתה יותר לחלום רחוק ובלתי-מושג. הוא אומנם לא סמך על השותפים שלו, אך הוא האמין שהם לא קמו מהספה. הם היו רואים אם דלת המשרד הייתה נפתחת. בריחה דרך חלון הקומה ה-27 לא נחשבה כאפשרות סבירה מספיק. והגבר-החשוב-מאוד ללא ספק לא היה קומפקטי מספיק בשביל לזחול דרך פתחי אוורור. פרדי נעמד. הוא היה בטוח שפספס משהו. הוא לקח נשימה עמוקה, עצם עיניים בנסיון להתרכז, ופתח את דלת המשרד. לכל אורך הקיר האחורי שלו היה ארון אחסון עמוק עם דלתות הזזה. הוא ניגש לארון בהיסוס.

עיניו של פרדי פגשו לשניה אחת זוג שדיים נאה למדי, במסגרת של שיחת וידאו נכנסת בסקייפ. מהירות התגובה של הגבר-החשוב-מאוד הייתה מרשימה, והלפטופ נסגר לפני שפרדי הספיק 'להתפעל מהנוף'. "מצטער", מלמל הגבר-החשוב-מאוד הסמוק עד האוזניים.
"היא זאת שחושבת שאני מקסים?" אמר פרדי, מגלגל את עיניו.
"כן", ענה הגבר-הסמוק-מאוד.
הזימונית של פרדי צפצפה שוב, מכריזה שהאסיר הנמלט נתפס ונמצא בדרכו חזרה לכלא. פרדי החליט שהוא שונא סקייפ.