אני של גיל אחת עשרה כנראה הייתה מעריצה אותי של היום. אם הייתי מוצאת את הבלוג שלי, הייתי חושבת ״הו, היא מגניבה, אני רוצה להיות כמוה כשאגדל.״ ואז הייתי עוברת על כולו ולומדת דברים מזיקים.
אני מניחה שזה משהו להתגאות בו. הגעתי לנקודה הזאת לגמרי לבד, בלי מודל לחיקוי ראוי לשמו.
יש לי בראש סדרת תמונות שצריך לעשות. תאורתית. הייתי מציירת את זה אם הייתי יודעת לצייר. אפשר לצלם את זה, תאורתית, אבל זה לא סביר במיוחד. חוץ מזה, אם הן יתקיימו אצטרך להעלות אותן לכאן. ויהיה קריפי לעשות משהו כזה.
הפוסט הזה נורא בעייתי כי הוא נכתב באוטובוס בדרך לת״א, ועד שאגיע הביתה ואפרסם אותו יהיו לי עשרות דברים אחרים לכתוב עליהם.
כן,אז. אני בת האחת עשרה. ואני של עכשיו. אם אני בת עשרים וחמש תחשוב את אותו הדבר יום אחד, היא בטח תגיע למסקנה שאני בת השמונה עשרה הייתה מתביישת בה. ככה זה.
***
בעיה רצינית באייקון היא שכולם נראים אותו דבר. הבחורים הצנומים עם המשקפיים. הבחורים הלא צנומים עם השיער הארוך והזקן, הפאנגירלס בנות השלוש עשרה שמתנפלות על קוספליירים וקופצות במקום. הבלונדיניות בשמלות הלוליטה. הבחורות עם השיער המתולתל הקצר והמשקפיים. בתור אחת שאין לה זיכרון פנים בשיט, קשה מאוד להבדיל ביניהם. אם מישהו ירצח מישהו פתאום, אפשר לארגן מסדר זיהוי של עשרים בני אדם לפחות. שנראים בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר.
ארבעה חמישה סמית׳ים, טננט אחד, ארבעה דיאנריז שרק אחת מהם בת. ואפילו לא L אחד (זה עוד לא קרה).
***
ואז ישבתי בחוץ לבד עם האוזניות במקום שיש בו וויפי ונורא נורא רציתי להעלם. מאודמאודמאוד רציתי להעלם. והיה לי יותר מדי זמן לשרוף.
שרדתי.
***
כשחזרתי פנימה, מצבי השתנה בצורה קיצונית. מצאתי את עצמי מוקפת בלא מעט אנשים שמכירים אותי. ושדיברו איתי.
אז לחכות עוד שעה וחצי היה קצת פחות נורא (אבל שעה וחצי דאמיט זה לא בסדר...)
ועדיין, זה היה מהנה מאוד ודי שווה את זה.
***
פלאפון מצלצל וקוטע שיחה קלילה במכונית שלו.
יציאה דרמטית.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
