ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

אני צופה בזריחות לא מעט לאחרונה.

תמיד העדפתי אותן על-פני שקיעות. 

האוויר הצלול כל-כך הזה, הכבישים הריקים, האור האפור שלא מסנוור אותי. 

זריחה היא התחלה. שקיעה היא סוף. 

עורב (אולי. כנראה. זה נשמע כמו אחד) התעופף קורא והתיישב על אנטנה, על גג בניין בהמשך הרחוב.

ולעזאזל, הדבר הזה רועש. באמת. מעולם לא ייחסתי חשיבות לעוצמת הקול של עורבים. מסתבר שהיא מרשימה למדי.

לא הרבה נשאר מהחיים שלי. הכל מצטמצם (that's one hell of a werid looking word. had to google it few times to be sure it exists.) לבסיס. מזון נעלם בהדרגתיות. לפחות עכשיו יש פיצה, למנוע מצב בו אני לא אוכלת 24 שעות. השינה לא החלטית בכלל. היכולת שלי להרגיש דברים גם לא סגורה על עצמה, והיכולת שלי להתרכז הלכה לעזאזל.

ולהתווכח עם זרים באינטרנט יכול לשעשע אותך only for so long. 

אני צודקת. אבל לא יותר מזה. זה לא עוזר.

עוד כמה דברים קטנים. התוכניות שלי השתנו. אני לא יודעת יותר. 

אף כמות של סקס אקראי לעולם לא תדפוק נערה באותה המידה כמו אהבה. דברים טהורים הם בלתי נסבלים. 

מישהו שמכיר את הצד הממש רע בדרום ת"א, שוב?