לפתע חדרה אלי ההבנה שאוטובוסים ממש, ממש מדכאים אותי. המחשבות לא מניחות לי בתוכם. אני נזכרת שוב ושוב בנסיעות כאלה ואחרות. מזמנים אחרים. וזה לא משהו.
לפני יושב אסייתי. הג'ינס שלו מוכתם בצבע או טיח. בבירור חוזר מעבודת בנייה. חפציו נמצאים בתוך שקית בד מרופטת. בתחתית שקית הבד יש חור בגודל של אגרוף. הוא מוציא מכיסו אייפון נוצץ.
מה?
מהמהמה???
אני מבינה, הכל, באמת.
אבל קודם דואגים לתיק כלשהו, ורק אז דואגים לאייפון. שהיה בלי כיסוי, אגב. בלי. כיסוי.
על הרצפה כוס קפה כמעט ריקה, בקבוק מים, מיכל דליק (התגלה בהמשך כדבר שממלא מציתים), מאפרה עם שני בדלים, התחת שלי.
בתוך רהיט עץ (שפעם הייתה לו דלת, אבל היא ככל הנראה מתה) שאולי נחשב כשידה - קרש חיתוך, כבל, הזמנה לחתונה, ספרים, משהו. המדף השני - כיצד פועל המוח, משהו עסקים, סטיב ג'ובס, 1Q84, איינשטיין, כמעיין המתגבר, דברים.
בחלק העליון של השידה לפטופ. הראוטר מוצב על השיש במטבח (אני מרגישה שהמילה מטבח היא מחמאה). אני אוהבת את המקום הזה.
כיסא פלסטיק שחור. רצינות תהומית בהקלדה של שורות קוד מסוימות וחיסור עצים. מחשבה.
אני נכנסת לחדר השינה ומגלה שם את לוליטה. אני מדלגת בשמחה ומברכת אותו על למידתו. פותחת עמוד אקראי. עמוד אקראי אחר. עמוד אקראי שלישי. בינגו. בעמוד השלישי שנפתח באקראיות מופיעה שלישיה של בני 12. מקסים.
הוא מוותר. קם. אני קמה. סיבובים חסרי פואנטה במקום. צחקוקים. שתיקות. בהייה.
מזרן.
ואני עצובה נורא כי אני עצובה ולא שיכורה מכדי להתנהג כאילו אני מאוהבת בו. אבל זה בסדר, זמני. שתיקה. קרבה.
נסיונות שכנוע. The usual ones. אני רוצה את השיחה הזאת. הוא מסרב. אלימות. רק שלא. כרגיל, רק שאני עצובה יותר. הרבה יותר. ואני צריכה את הגישה אל המידע הזה. באמת צריכה.
קרבה. זמן. דמעות. ככה. לא מספיק בשביל שמישהו ישים לב בחושך.
מגע לא מנחם אפילו לא קצת. אני גם צריכה לחזור הביתה, אז כל עיוות מציאות מחוץ לתחום.
שיחה מאמא. חצי שעה. תבוא איתי? כמובן. חיבוק. חגורה. רבע שעה עד שא(נ)צטרך לדדות אל האוטובוס.
אני מתגעגעת לזה. היי, מי יודע בכמה עוד קטינות - או לא קטינות - תתקל ש...
יד. חמצן. חיוך.
הפלאפון מצפצף. מייל שהתקבל. הפלאפון מפיק צליל גועלי. צריך לצאת.
קודם צריך לשים חזרה את מה שהורדתי.
"ושילכו להזדיין (כשל לוגי בהמשך) כל אלה שטוענים ששני בני אדם לא יכולים לא להזדיין!"
כעס רגעי שאני מוציאה על אף-אחד.
הנה אנחנו, באחת עשרה בלילה (כי כמובן שהשעה משנה מאוד), בלי הצורך לתת דין וחשבון לאף אחד, עם מספיק חיבה (על מי אני מנסה לעבוד בכתיבת 'חיבה'? אנדרסטייטמנט) הדדית, אחרי שעשינו את זה יותר מפעם אחת, בלי שאף אחד מאיתנו עשה את זה כמות מסוימת של זמן, לא מזדיינים.
הכעס הזה על הטעות הקריטית שאנשים עושים בטיב הקשר בינינו לא באמת רגעי.
אז תזוזה. נפילה?
אבל המצב אחרי קלאסי. שיא הקלאסיות. נדוש ושחוק לחלוטין. כולנו ראינו את זה עשרות אלפי פעמים בכל מקום. כולנו יודעים מה קורה אחרי. קשה לפספס את זה.
"הייתי יכול להיות ממש __ עכשיו" (מה הייתה המילה, יקירי? מגעיל?)
-"אני יודעת." (זה לא באמת היה ברור לי עד הסוף. זאת הייתה התגובה האוטומטית. הפה פעל לפני ההבנה.)
רגעי. שולי. חלקיק שניה.
"אני מובכת", בשקט.
מצחיק.
מאודמאודמאודמאודמאוד מצחיק. הכל. הו.
ג'יפיאס יפתח כדי ללכת 700 מטר ברגל, במקום שהוא גר בו... יותר משנה?
חיוך. הליכה מהירה. לה גווארדיה. רמזור. אדום. חוצים. "אם אדרס עכשיו אוהב אותך לנצח". עוד רמזור.
סחרחורת גורמת לי כמעט ליפול, לרגע.
עוד רמזור. מכוניות. מושכת את השרוול שלו חזרה.
מגיעים. עוד לא קורסת על ספסל, אבל קרובה לזה.
"כל אדם שיעבור פה ימנע מהספסל הזה מתוך הנחה שאנחנו לא היינו רוצים להיות (מילה נעלמת) אינטרפטד."
בצורה חסרת בושה רגלי עולות אל הספסל והגב שלי מחליף את המשענת בו.
יד. "לא ככה". מתקנת. "כמעט". חמצן. דבר שלא צריך להעשות באמצע הרחוב.
בחור עומד ליד. "נעשה לו מקום." "רוצה לשבת?" "לא ידעתי שאתה נחמד". לא ידעתי שאתה נחמד. זה מוזר.
שיער. זה פשוט הרבה יותר. קרבה, הרבה יותר טוב כבר.
אז אוטובוס.
צועדת.
"היית רוצה חיי נצח?"
-"מה חיי נצח, אחי, יש עולם הבא"
"חיי נצח בעולם הבא".
זה הסוג הזה של חלקיקי הדיאלוגים ששומעות דמויות בסרטים, ששמו שם בצורה מודעת כדי להוסיף משמעות. הדברים שאומרי "אחי" אומרים אחד לשני על ספסל.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
