ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

I fucking love him. More accurate statment would be that I'd love to fuck him. 

היי ילדונת, 

אני חסר מעצורים היום יותר מתמיד.

כפי ש(תהרגו אותי אני לא מוצאת דרך. המקור על נהג ומנוע.)X מדליק Y

את מדליקה אותי. 

שמעי,
במועדון הזה צפוף ורועש מדי,

אבל לא רחוק יש מקום 

שאקח אותך אליו. 

בית מלון קואופרטיבי,

מיטות חורקות,

כן, קצת לא לעניין,

אבל אני אוהב את זה ככה.

בית מלון קואופרטיבי,

לא יקר ונעים,

ושנינו נוכל להרשות לעצמנו

חצי-דלוקס צנוע. 

היי ילדונת,

אל תצביעי על העייפות שלך,

גם אני סבלתי היום,

תירוץ כזה לא יעבוד.

שמעי,

המונית מחכה כבר יותר מדי,

דייהו-לאנאס בצבע טורקיז

יקח אותנו.

לבית מלון קואופרטיבי,

(...)

חצי-דלוקס צנוע. 

בית מלון קואופרטיבי,

אחרי הארועים,

אני, לא צלול,

לוקח אותך למלון.

בית מלון קואופרטיבי,

דוגמניות, שגרירים

יכולים לבלות ב-Hyatt

אבל את הרי לא דוגמנית. 

לקח לי עד עכשיו בערך להבין עד כמה גועלית הליריקה של השיר הזה. אבל בצורה טובה. את השורה האחרונה אבל אהבתי תמיד-תמיד. 

הזדיינתי פעם אחת 

איפה, איך, מתי, עם מי

אני לא זוכר, וזה לא משנה

הייתי שיכור ביום הארור ההוא.

ואין חשיבות למין או לגיל

לשם, צבע העיניים או השיער

יתכן שאני מתרומם

אך זו הרי הייתה רק פעם אחת...

לא יחזור על עצמו רגע האושר שניתן לי משמיים,

אני הרי שמן גועלי ומפגר, והזין שלי גם יצא... 

הזדיינתי פעם אחת,

אני חוזר ואומר לעצמי.

כמעט כל מי שדיברתי איתו לפחות פעם אחת

כבר יודע על זה.

זה לא שאני מאוכזב, 

רק שבסתר ליבי

לא נותנת לי מנוחה השאלה - 

זיינו אותי או שזיינתי. 

זיינו אותי או שזיינתי. 

זיינו אותי או שזיינתי.

לא יחזור על עצמו רגע האושר שניתן לי משמיים,

אני הרי שמן גועלי ומפגר, והזין שלי גם יצא... 

לא של השיר הזה. הליריקה של השיר הזה לא גועלית, זה הטעם שלי במוזיקה שלא בסדר. 

זוכרת-

את ההתחלה, הלב דפק ללא מעצורים,

נראה שיש כל-כך מעט שניות בדקה,

אני כבר שכחתי.

זה היה אתמול 

ועכשיו, הדלת שם, להתראות.

נמאס לי לחפש הצדקות
למעשים ולמילים שלי. 

אני שורף את עצמי, אל תחפשי דרמות.

רקדתי על שולחנות בלי להסתיר את הבושה,

מדדתי ערבים בליטרים וגרמים - 

ואיך את קשורה בכלל?

אני זוכר, 

את ההתחלה, קראו לך משהו ב-ק'

השתעממת על הבר

אפופה בעשן טבק ועצבות

ניגשתי אלייך-

ראינו סרטים על סמוראים,

הקשבנו שעות ל-Jamiroquai

הקרח בחזה שלי נמס ונמס 

ועם כל זה - 

אני שורף את עצמי, אל תחפשי דרמות,
כנראה ספגתי את זה עם חלב אם,

החיים קצרים מכדי שאנחנו

נבזבז אותם על אהבה.

את אוהבת פאנק, ילדה,

חולצות משובצות וכדורים צבעוניים,

אני מטייל לבדי. 

את אוהבת פאנק, ילדה,

חולצות משובצות וכדורים צבעוניים,

אז אנחנו באותו הכיוון. 

זה, אגב, משפט שאני אוהבת מאוד-מאוד. והרשתי לעצמי לקצץ חלק מהשיר כי אני לא מבינה אותו.

לא התעדכנתי בשירים חדשים שלו יותר-מדי זמן. וזה נורא מוזר כי כנראה הוא הזמר האהוב עלי.

ועכשיו, כשאני מקשיבה לשיר חדש, אני שמחה נורא כי הוא ממשיך לעשות דברים מקסימים אפילו אחרי שהוציא אלבום. 

אני לא חושבת שיש עוד משהו שהכרתי לפני להקה אלבומים ועיבודים סטודיו ופרסום, כשהיה רק ילד בן 21 (לולז, לא. רק 2010.) שהעלה שירים פארודיים ליוטיוב עם בקושי מליון(או שזה היה אפילו פחות?) צפיות. 

וכשאני מקשיבה לעוד שיר חדש אני שמחה עוד יותר כי הוא כתב עוד שיר שמתחיל כמו הדבר הכי מתוק ביקום "אני למעשה לא אוהב בני אדם/אבל זה לא כולל את החברים שלי/ בגלל שהם/ הם תמיד מחייכים/ והכל תמיד מצליח להם/ או לא מצליח להם" וממשיך ל"כל החברים שלי מסניפים ומזריקים/נעשה להם קצת יותר שמח/ אבקש מאבא שיתפלל/ על החברים שלי".  

וכתב עוד שיר שחשבתי לרגע שהוא מהרציניים שלו, ואפילו קצת העציב אותי, עם מלודיה קורעת לב, בית ראשון די מדכא ופזמון שהולך ככה-

"ורואה הלילה בעיני/סך-הכל כאב/סך-הכל פחד./ אני כל-כך פוחד לפספס בו משהו./ היום בבוקר השלג נמס/ ואני בן-אדם רגיל/שהתעורר כדי לשנות משהו." ואז בצורה בלתי נמנעת - "אתמול בחנות צעצועים הראתי לתלמידים את הזין שלי./ אבל אני מנסה להשתפר בכל-יום, בכל-יום./ לילד השכן איליה/ התחלתי למכור אמפטמין/ איליה לא רוצה להשתפר, אז שילך להזדיין, שילך להזדיין." ברצינות, תקשיבו לדבר הזה. זה נשמע עמוק ורציני. 

ועם כל החרא (הפאקינג מדהים!) הזה (כמו הלהיטים "אני מרביץ לנשים וילדים", "סרגיי גילח את גבות בנו", ו"אמא אני גיי") אשכרה יש לו שיר אחד שלם חסר הומור או פארודיות ועם עומק (למרות שעומק זה סובייקטיבי לגמרי) טיפה נדיר בימינו. אבל לא אתרגם אותו. 

ועכשיו כשהעברתי שעתיים בלהקשיב לו, נפלתי אל מלנכוליה תהומית, והעברתי לקוראי הבלוג את הנקודה שהטעם שלי בזכרים ובמוזיקה טיפה מעוות, הגיע הזמן לפרסם את הפוסט ו...

אגב, הפרק החדש של MLP היה פנטסטי. 

עד כאן, אנוכי.