Can be so fucked-up?
לראשונה הסוגיה עלתה בראשי בסביבות האביב של ט'. יצאתי ממשרד של פסיכולוגית שקר-כלשהו שלא אזכר בשמה גם לא תחת איומי אקדח. ובחדר ההמתנה הקטנטן ישב בחור יפה. פשוט יפה. איך הוא נראה לא אזכר עכשיו גם לא תחת איומי אקדח. וחשבתי לעצמי, "האדם הזה יפה מכדי שיהיו לו בעיות, מה לעזאזל הוא עושה פה?". אם היה לי בלוג הייתי כותבת על זה אז. אבל לא היה לי, אז חזרתי הביתה ולא כתבתי על זה בבלוג.
היה פה בלוגר.
הוא היה פה מעט מאוד זמן, סוגר-פותח את הבלוג בצורה לא עקבית.
תוכן הבלוג שלו היה מורכב בעיקר מההשלכות הבאמת מצערות של בפד מחוץ לשליטה.
והיו שם תצלומים. וחשבתי "דאמ, זאת דוגמא מושלמת לנ"ל". בהיתי, כי הוא באמת נראה לי מאוד יפה. והתחלתי לדבר איתו.
לא משהו שאזכור עכשיו. לא משהו חשוב או מעניין. סתם שיחות. אבל הוא היה יפה.
יום אחד עשיתי את המעשה הבאמת-באמת מטורף של לנסוע ברכבת (בלי לדעת שום דבר על איך שהן עובדות) למקום הלא קרוב שהוא גר בו. לבד. לא לקח לי הרבה זמן להכנס לפאניקה מוחלטת כשחיכיתי לרכבת לשם. המגפונים הכי מושלמים ביקום, החצאית המקסימה, גרביים אפורות עד אמצע הירך. באמת שאני מתגעגעת ליוניפורם שלי. הפחד נעשה גרוע יותר כשהייתי צריכה גם להתעסק עם תחנה מרכזית של אוטובוסים בעיר שלא הייתי בה אף פעם. אני לא טובה בזה.
אבל הייתי חייבת להפגש איתו ויהיה מה.
הבניין שהוא גר בו היה נורא לא מתפורר בהשוואה לכל השאר האזור. הקומה גבוהה. החדר קטנטן ודחוס ונראה מזוהם. סלבדור דאלי שעון(LAUGH IN 3..2...) על הקיר.
הוא, עדיין יפה נורא, נראה גרוע יותר. הצלקות. הכל. נוצר הרושם שהוא לא היה צלול כבר כמות מסוימת של זמן. עם מספיק מודעות עצמית לדעת שלא מעשנים דברים ליד קטינות. לא שזה שינה משהו. אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות.
זה כבר עבר את ה"עצוב" והגיע ל"טראגי".
וחשבתי שזה בדיוק המצב בו אהיה עוד מעט שנים. ולא אהבתי את זה.
מחכה לרכבת חזרה, קניתי קולה. שתיתי קולה. צילמתי תמונה מקסימה של ההדפס דמוי הפרח שהחצאית השאירה על הירך שלי, שעכשיו העברתי הרבה זמן בלנסות למצוא. זאת באמת הייתה תמונה מקסימה. חשבתי לשים אותה פה. לא עשיתי את זה בסוף.
נכנסתי לשירותים בתחנת הרכבת, הוצאתי את הארנק, הוצאתי משם סקלפל.
את יום הולדת 16 שלי העברתי בלפגוש אנשים לראשונה. לא שמתי לב אליה אז. הייתי עסוקה מדי בטמבל שעשה מעצמו צחוק וחיסל את הרושם הראשוני שלי ממנו.
רק בפעם השניה, בחנתי אותם בצורה מרוכזת יותר. ולעזאזל היא יפה.
ושוב אותה בעיה בדיוק - היא יפה הרבה הרבה יותר מדי מכדי שאגלה הרבה זמן אח"כ שהיא דפוקה לחלוטין.
עוד לא מצאתי את התשובה לשאלה הזאת, אגב. גם אי אפשר לומר שאני יפה, אז אני לא יכולה לבדוק.
אבל עדיין, מעניין. אנשים יפים ודפוקים.
מושלם, לא?
ראיתי את קיל ביל 1+2, ספרות זולה, כלבי אשמורת, ממזרים חסרי כבוד. את האחרון סיימתי דקות בודדות לפני התחלת הפוסט.
אני לא צריכה להתבייש בעצם קיומי יותר.
לפחות הבנתי למה התמונה ההיא של מיה כלכך פאקינג מפורסמת. היא פשוט מקסימה.
באמצע ראיתי כמה פרקים של darker than black.
אני עדיין אוהבת את זה.
ואיפושהו בין כל זה מצאתי את עצמי מתגעגעת לסקלפלים בארנקים ועקבים וחצאיות.
אבל אתם לא טיפשים. אתם יודעים שכשמישהי - בשיא הכנות - טוב לה יותר - מעדיפה בהרבה - את דרך החיים המפוקפקת, אין מה לדבר בכלל על דברים כמו 25.
אז עדיף ככה. באמת.
מה שכן מצאתי, זאת תמונה של עכביש על קיר ליד קניון נצרת עילית. יום שני. כשחיכיתי. כשהיה לי כל-כך טוב. כל-כך רע. כשקיבלתי את הדבר הכי טוב אי פעם. כשקיימתי הבטחה שאף אחד לא האמין שאקיים. כשכדור השלג הכי אכזרי שאפשר התחיל להתגלגל. כשחייזרים אנטישמים החליטו לפלוש לכדור הארץ, בזמן שהדפסתי קבלות במשרד. והעכביש פשוט היה שם, על קיר, לא מודע לחיים שלי. והוא נראה מגניב, וצילמתי אותו.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
