ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

הנטיה להתחיל לכתוב פוסטים באוטובוסים מתחילה להראות לי מעט מוזרה. מהסוף להתחלה:

נהג המונית שצריך להביא אותו מביתו עד בנק # התגלה כיצור נחמד מאוד. מספיק בשביל הנכונות להסיע אותי ולהוריד אותי בתחנת האוטובוס. אם אני הייתי נהג המונית הייתי חושבת דברים לא מאוד טובים על כל העניין. בזמן הנסיעה הזו היד שלי הייתה מושטת קדימה, והחזיקה את היד שלו, שהייתה מושטת אחורה מהמושב שליד הנהג. קשה לי לנחש איך משהו כזה יכול להראות מהצד, ועד כמה הניחושים הנ"ל יהיו רחוקים מהמציאות. "בהצלחה" (למרות שהוא לא צריך את זה בשיט.) ירדתי בערך שבעים מטר לפני התחנה ודידיתי חצי מהגשר ועוד קצת לבד. א. מזוכיזם ב. הצורך לחשוב. 
על האוטובוס הזה יש נער (שקלטתי שהוא נער רק עכשיו. הייתי בטוחה שזו נערה.) שנראה אימו במידה שהייתי בטוחה שנכחדה בערך ב-2007.

עבר שכולל ריקוד מקנה את היכולת ללכת בנונשלנטיות כשכל צעד הוא גיהינום קטן. 

זר מוחלט שעומד ברחוב.

"את סופרת את המרצפות?" לך פאקינג תזדיין בן זונה. מממ. 

"בכל שנות חייך לא יצא לך ללמוד שקפה שותים מכוסות עבות בעלות ידיות?"
לא. אבל אני יושבת עם הגב שעון על דלת הכניסה, והוא עומד ליד השיש, והקפה לא רע בכלל. 
"אגב. יש פה כסא אחד. כשהוא היה אצלך, ועשיתם את הדבר עם הפעלים, ועשיתם את זה כאן, יש כאן כסא אחד, איך...?" 
-"גנבנו זמנית כסא מהשכנים. חשבת שהוא ישב לי על הברכיים?" 
אפילו לא עבר בראשי, יקירי. יותר דמיינתי אתכם על המיטה, בצורה בה אנחנו עשויים לשבת. 

-"ישנת?"

"ישנתי. (...) קצת אחרי שהתעוררתי קלטתי שהיה לי חלום מוזר למדי בו עשיתי את זה."

-"מה?"

"..."

-"אה." 
אנחנו גומרים את הקפה. 
הוא עובר לשבת על הכסא.

-"טוב, לא אכין כלום..."

"לא כדאי שתכין משהו?"

הוא מעדיף את האילטור.

אני עוברת לשבת ליד התיק. אני מסתכלת על הרגליים שלי, נעליים, המעיל שנראה מאוד לא במקום, תלוי על כסא הפלסטיק שהוא יושב עליו, ה...מטבחשמסגיר לגמרי את ת"א. זאת תמונה. אחת שאני מחבבת. 

אני מחליקה (זאת לא המילה המתאימה, לעזאזל.) את התיק באלכסון לקיר השני, ועוברת לשבת יותר קרוב אליו. סתם ככה. 

מחטטת בתיק. מוצאת את הנקסיום. לוקחת כדור, בולעת אותו עם מי הכיור המזעזעים של ת"א.

-"מה זה?"

"משהו שאמור לדאוג שלא אמות." 

...

"אתה לא תצליח להתלבש ככה לנצח, אתה יודע"

משהו על מארק צוקרברג שרק אובמה הצליח לגרום לו ללבוש חליפה.

"אבל אתה לא צוקרברג"

-"עדיין."

הבעיה היא שאני מכירה סיפור של מישהו שהסתכלו עליו בזעזוע ושלחו אותו לקנות חליפה קצת לפני פגישה. (והלב שלי טיפה נשבר שוב בכל הזכרות בזה) 

{היו בטוחים שהניסוח שלו. כל הניסוחים שלו. טובים עשרות מונים מהזכירון שלי}-"אלה שאריות מהתקופה הוויקטוריאנית, בה לבוש הצביע על המעמד (...)"

"הייתי שמחה אם לא היו משנים אותו. אפילו עם זה שחזיות היו נראות כמו חלום לעומת מחוכים, והשמלות שלא הייתי יכולה לזוז בהן כי הן כבדות יותר ממני... לפחות זה היה יפה." 

מטבע.

"הוא נעשה נוצץ פחות. תנקה אותו."

-"אבל איך-"

"משחת שיניים." 

-"באמת?"

מנקים כסף עם משחת שיניים...

אבל היי, עבד.

"נוצץ יותר." 

-"אני צריך להתחיל לשמור אותו בתנאים נאותים. הוא יהיה מוצר אספנות עוד כמה שנים."

"מ?"

-"הפסיקו לייצר אותם".  

פלאפון מצלצל. נהג מונית. 

אני פותחת את העיניים. גם הוא. ולפני שהוא סוגר אותן, "תסתכל על השעון".

הוא מסתכל על השעון. מכוון את השעון המעורר לשעה יותר מאוחרת, למרות שתאורתית הוא צריך לקום.

אני שוכבת לידו עוד קצת. הממ.

?Exactly at what point in my life did I become so lousy at this

"ער? יופי."
...

-"בוקר טוב גם לך."

הוא הולך לאזור השירותים הכללי. אני מהרהרת עוד מספר שניות בחיים שהיו יכולים להתקיים.

מתקשרת לאמא שיש 9 שיחות שלא נענו ממנה, תודות למצב השקט שהפלאפון היה שרוי בו. היא לא מאוד שמחה לשמוע את קולי עם 9 שיחות שלא נענו. 

שמה חזיה.

הוא פותח את דלת המרפסת. יוצא. 

אני עומדת שעונה על משקוף הדלת, מסתכלת לכיוון הכללי שלו.  

"אני שונאת את זה."

-"שכנים?"

"שמש."

-"?"

"עיניים." 

 ...

-"את שותה קפה?"

"כן".

...

"אני לא מספיק אוהבת את הקיבה שלי בשביל לא לשתות קפה."

...

 -"וזה לא קפה עלית או (...)"

"אני לא חושבת שאי פעם בחיי יצא לי לשתות קפה עלית או משהו. כל הקפה ששתיתי בחיי היה כזה."

חושך. קרבה.

"אמרתי היום !*^ הרבה פחות מהמצופה"

-"ומה יש לך להגיד על זה?"

"סתם. עובדה שראיתי לנכון לציין."

-"למה ראית לנכון לציין את זה?"

"כי הרבה פחות צריך לבעוט בי."

הוא מצחקק. 

חיבוק. 

בקול קרוב ללחישה.

"אבל אתה הרי יודע שאני אוהבת אותך בלי שום קשר אליו".

...

"עוד משהו שהייתי רוצה לראות זה אותך מאוהב במישהי."

-"אני יותר מדי נכה רגשית בשביל"

"יש לך רגשות. וזה לא כאילו שתוכל לשלוט בזה.

אבל אל תתאהב. זה לא משהו." 

...

"סליחה".

...

"שמעת את ה'סליחה' ההיא?"

-"למה?"

"אני כאן. עדיין. למרות ש..."

-"חשבתי על זה, ועובדה שאת כאן. את לא צריכה להצטער או להתנצל"

"אני לא מצטערת. אפילו לא קצת." חיוך. שעשוע. (אז למה אמרת סליחה, תגידי? רק חוסר הנוחות המסוים שזה גרם לך? כי הרגשת שאת צריכה להגיד סליחה?) 

הוא חוזר מהמקלחת, יושב לידי בלי חולצה, וכמעט  יש לי חשק להתקרב אליו ולנשק לו את הצוואר. ואני כמעט עושה את זה.

"נפגשתי איתו"

-"ו?"

"כלום. הייתי צריכה ממנו משהו, אבל הוא סרב בכל מקרה, אז." והמשך השיחה הזו.

שיחה על זה שאני די בטוחה שהייתי יכולה להיות לא מאוד רעה בעריכה ספרותית. ולכתוב...

"מצד שני, יש. הייתה. בישרא מישהי שבגיל 16 הצליחה לכתוב... יותר מזה, היא הצליחה לכתוב סיפור עם מסע בזמן בלי לדפוק לגמרי את כל העלילה. הרי בדר"כ סיפורים עם מסע בזמן..."

כמה מילים שלו על דוקטור הו, קצת כמו נסיון להתגרות בי.

"הבעיה היא שאני לא יכולה להתווכח איתך. דוקטור הו הוא פאנדום, ובתור פאנדום שפיטת האיכות שלו לא רלוונטית."

-"פאנדום?"

"זוכר את הסרטון ההוא עם פאנגירלז שהראתי לך אז?"

כמה מילים על פאנדומים. 

"מה הסרט האחרון שראית?"

-יום גיבוש של החברה. סרט גרוע. משהו עם קאובוי. מאוד גרוע. משהו עם רכבות. משהו עם אינדיאנים. סרט מאוד מאוד גרוע.  

"אה. אני יודעת על מה אתה מדבר. ההוא עם ג'וני דפ. לא ראיתי אותו..." 

-"את הפעם לפני זה אני אפילו לא זוכר."

קצת על ברייקינג בד, וליתר דיוק, על ה-type של ג'סי פינקמן שאפשר למצוא בכל-כך הרבה מקומות אחרים ושנקבות כל-כך אוהבות.

אז מונולוג שלי על כמה שהוא (חסר טעם מוגדר ועם צריכה כמעט לא קיימת של סדרות או סרטים או מוזיקה) מוזר, הכולל משפט בסגנון "לעזאזל, אפילו ל!*^ יצא לראות סדרות. אתה מוזר יותר מ!*^ !!!" 

הסברים ארוכים ומפורטים כמעט על למה יש למישהי מסוימת חלק משמעותי בהתפתחות שלי. "היא הבסיס לכל ה-{אינטרנט. פדופילים.}" צחוק.

"תזכיר לי מי מאיתנו על סמים".

קצת על זה שזה המצב הטבעי שלי. 

"ואז גיליתי שכשהיא- והיא- ואז- ולפני כמה ימים כשהיה לה-"

מהדברים שאני יכולה להגיד שגוררים תגובה מופתעת למדי. 

הדוד משמיע צליל קליק-י שמודיע שהוא סיים לחמם את המים. אני מורידה ממנו את הסווצ'ר. "לך להתקלח".

הוא קם. אני קמה. עומדת להוריד ממנו את הג'ינס. 

-"אל תקפיאי אותי!"

"אנ'לא מקפיאה אותך, אני מפשיטה אותך..."

הוא מתקלח ואני יושבת בסווצ'ר שלו, שלבשתי, ובוהה בתמונות שלה בפייסבוק. 

(וגם "ממתי בנקים מקשיבים לילדים בני 20?" -"תלוי למי.") מגהה לשירי פופ שנתקעים לך במוח בלי שום סיבה, לנסיון לסכם את נוביי גוד, לגרביים (-"גרביים?!" "נו, יש בכריסמס איזה קטע עם גרביים... תולים אותן על אח או משהו. ואין את זה בנוביי גוד"), לילדים. 

"הם הולכים לישון. אין מתנות. הם מתעוררים. יש מתנות."  

-"כמו שדתיים גורמים לילדים להאמין שאליהו הנביא קיים, ומתעקשים שהוא אמיתי?"

מהרהרת בזה.

"יותר כמו פיית השיניים".

-"וילדים באמת מאמינים בזה?"

על הניסוי בו ילדים לא קולטים שכששופכים מים לכוס גבוהה יותר זה לא אומר שיש יותר מים. מנסה לתאר עוד ניסוי ילדים שראיתי מתישהו ביוטיוב, משהו עם זה שהם לא קולטים שיש דברים שאנשים יכולים לא לדעת. 

מתישהו הדוד סיים לחמם את המים, והוא קם לשים את הדוד לחמם את המים שוב. 

"האחיינית שלי הפסיקה להיות מפלצתית והתחילה להיות הדבר הכי מקסים בעולם"

קצת אותי רק מתלהבת מהיצור הקטן והמקסים. 

"הייתי יכולה להיות חרא אמא."

-"למה?"

"כי אני פאראנוידית ברמות." ועוד קצת. 

-"אבל אין לך כוונה..."

"לא..."

מתיישבת על קצה המזרן.

דקה. אולי שתיים. 

חוזרת לשכב. 

מושיט את האצבע אל העין שלי. נוגע, בעדינות. לח.

-"הייתי רוצה להכנס למוח שלך"  

"תשאל. כל דבר. סביר להניח שאוכל לענות" {למשל, ההסבר לסיבה בגללה חילופי הדברים הנ"ל גרמו לי לבכות, הרבה פחות ברור מאליו לשאר האנושות, כי אם הם ינסו לנחש הם כנראה לא יהיו בכיוון, ומאוד מאוד ברור מאליו בשבילי}

-"זה לא... זאת לא שאלה קונקרטית."

הוא מגיע למסקנה שהוא צריך להתקלח, שם דוד, מדליק משהו. עשן גורם לי להרהר בגהה. 

הוא מדבר על זה שנראה לו שהדבר שקרה בניסוי האסירים ההוא קורה בצורה טבעית בבתי חולים פסיכיאטריים ומוסדות למפגרים.

-"הוא אמר לי שנראה לי שהוא יבוא אלי עוד כמה שנים ועדיין לא תהיה לי ספה"

"אבל ספה זה דבר שימושי".

הוא מראה לי תמונה של סטיב ג'ובס, מתוך הביוגרפיה שלו, בחדר ריק חוץ ממנורה, ומתחת משהו כמו 'הפרפקציוניזם שלו הקשה עליו לקנות רהיטים'.

אני מציינת שלפחות יש שם מנורה שרואים בבירור שהיא נקנתה על ידיו, הוא מצביע על מנורת תקרה, אני מציינת שזה לא נחשב כי היא באה עם הבית.

אני נזכרת ב-"IF A DRUG ADDICTED FICTIONAL DOCTOR SAYS IT'S FINE IT'S FINE." שכתבתי לפני כמה שבועות.

"הייתי רוצה לדעת מה תהיה כשתהיה בן 40"

-"אחרי האקזיט הראשון או השני או השלישי שלי"

"אקזיט?" הסבר על אקזיט

-"אעבור לאמסטרדם ו" המשך השיחה הזאת.

-"תישני אצלי כשתחזירי את הספר."

"אני נשארת כאן."

-"את לא. מתי האוטובוס?"

"האחרון יוצא עוד שתי דקות."

בודק.

-"יש אחד עוד שתי דקות. אבל יש אחד אחרי."

"רוצה שאתחיל לבכות ותשנא את עצמך?"

-"אני לא אשנא את עצמי אם תתחילי לבכות."

"חבל".

אני קוראת את הספר וכותבת מיילים והוא עובד ומדי פעם אני בוהה בו והוא מסתכל עלי.

הוא מתלהב מדברים כאלה או אחרים, וזה לא יכול לא לגרום לי לחייך, קצת. 

"מעניין למה כל-כך הרבה אנשים לא נורמליים אוהבים אותי. כלומר, ההפך מובן מאליו, אבל זה..."

...

"נראה לי שאתה האדם הכי פחות דפוק שאני מכירה. בטוח אין איזה רב שהטריד אותך מינית בילדותך?"

-"לא. אפילו יש לי הורים אוהבים ותומכים ו"

אני מתבכיינת על כמה שכואב לי ללכת. 

הוא מראה לי, סוף-סוף, מה לעזאזל הסטארטאפ. 

דיון על פרסומות זנותיות.

דיון על חלק מהדברים שלא בסדר בישראבלוג. 

-"איך הולכים עם זה?"

"ממש בסדר. בקילומטר הראשון. אחר-כך..." 

נכנסים לדירה שלו.

"הייתי מעדיפה להיות אומללה ולא... זה..."

מורידה נעליים. קמה לחבק אותו.

והחיבוק האחד הזה נמשך הרבה מאוד זמן. 

קצת לפני שאני יוצאת מהבית, אני שולחת לו הודעה קצרה בוואטסאפ.

Not miserable makes me insane.