הוא הגיע למצב הזה לגמרי לגמרי לבד.
שמתי טיימר על עשר דקות. שכבתי, עצמתי עיניים.
רציתי לבדוק האם אוכל לא לזוז.
ואפילו שהשמן קפץ לי על השולחנות בחדר, ואפילו ששמעתי משהו נופל מאחד השולחנות הצלחתי לא לזוז בצורה די מוצלחת. כמובן, רק עד שהטיימר לא צפצף ואני הופתעתי הרבה יותר מדי בשביל לא לזוז.
כשכתמי צבע התחילו להופיע מול העיניים שלי אחד מהם נראה כמו לוויטן כחול ודינוזאור כתום. אינלימושג.
באף שלב אחר בחיי לעולם לא הייתי מצליחה לעשות את זה.
לגרון שלי יש טעם נוראי אז גם לכל השאר יש טעם נוראי וממש ממש ממש אין לי מושג מה לעזאזל אני עושה עם זה. לצחצח שיניים לא עוזר. אוכל גם לא. רק טעם תמידי של גופה נרקבת תקוע עמוק בתוך הגרון.
יש ספרים שאני קוראת בנשימה אחת ויש כאלה שלא ואין קשר בין זה לאיכות הספר. אבל השאלה אז למה זה כן קשור קשה נורא.
זה היה סטראוטיפ שהאמנתי שהוא לא נכון. אז המציאות החליטה לגשת אלי, לצחוק לי בפנים ולומר LOL nope.
שיהיה. לא משנה את דעתי אפילו לא קצת.
אני חייבת לסדר את החדר. מוכרחה. אין לי שום ברירה אחרת ואני יודעת את זה.
ובכל זאת לא מצליחה לאסוף מספיק חשק או כוח לעשות את זה.
גם נגמרו לי הדברים לעשות. בכלל. לגמרי.
מהמצבים בהם בא לי לצאת מהבית.
לא שזה יקרה.
ולמרות שהיו יכולים להיות לי חיים וכסף ושעשוע,
אני עדיין מוכנה להתעקש שהמצב הנוכחי יותר טוב.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
