אני אוהבת יצירות שמכניסות אותי לתוך בועות.
האני אנד קלאבר, פאראקיס, בק.
"דומות" של טאנה פרנץ', "החולמים" שראיתי הרגע, שבגללו נכתב הפוסט.
בועות שמעלימות את העולם החיצון, את החברה, בועות בהן לא קיים דבר מלבד הגיבורים.
וכימיה.
סוג הכימיה שבשבילי, כנראה, התקיימה רק בסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר 2011, בינינו.
בועה.
כי היי, 'סתכלו עלי עכשיו. לא מדברת איתו אפילו כשאני יכולה, אפילו שאני יכולה, אפילו שהדרמה נעלמה וקיבלתי נקמה מתוקה-מתוקה כשהגבלתי את הכל בחיבוק קצר אחד. ניפוץ החלום המדהים של השני שלי, הבגידה שלי, והאובססיה והתשוקה שהקשר בינה לבין אהבה רומנטית מקרי בהחלט נראה לי אכזרי. כמה זמן לוקח לרגשות כאלה לדהות? כי התשובה הברורה צריכה להיות "נצח". אבל זה לא לוקח נצח. לא.
זאת רק אני, חוסר העניין שלי. האנוכיות. "אוהבת".
המסקנה המתבקשת היא שלא אהבתי אף אחד אף פעם.
אף אחד - אף פעם -
זה לא הופך כאב לפחות אמיתי, משום-מה.
אולי- רק אולי- אני יכולה לקוות שזה רושם שנוצר אך ורק מהעובדה שהמוח שלי מורכב ממנגנוני הגנה פסיכולוגיים.
ואני כן אוהבת. באמת אוהבת. מאוד.
וגרוע מזה,
הפער בין כמה שאני דפוקה לכמה שאני נורמלית.
האמצע בין כמה שאני דפוקה לכמה שאני נורמלית.
דפוקה מכדי להיות נורמלית ונורמלית מכדי להיות דפוקה.
שיא האאוטסיידריות.
כנראה הרגע מצאתי את התשובה ללמה שאנשים מיוחדים יתייחסו אלי- ויותר מזה- יאהבו אותי.
כי אני הרי דפוקה בצורה מאוד-מאוד רגילה. מאוד ממוצעת. באנאלית. יש מליונים דפוקים באותה הצורה בדיוק.
אבל אלה ביניהם שגם כל-כך נורמליים כנראה מעטים יותר.
זה יכול להיות הסבר.
8:33
אני יושבת וקוראת תיאוריות שרלוק (מצאתי כאלה שאני נורא אוהבת. גם מצאתי אחת עם "למוריארטי יש תאום!" שאני שונאת.) ואני מרגישה מפוחדת בצורה זוועתית. אני פוחדת ורועדת ולא יכולה לזוז כי כל דבר - אבל כל דבר שיוצא מעבר לגבולות המסך המוכר מפחיד אותי הרבה הרבה יותר. יופי. אחד הדברים שלא התגעגעתי אליהם. תרגעי, לעזאזל.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
