ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

דיסוציאציה יוצרת אצלי תסמיני ocd קלים. 

אבל תסמיני ocd קלים זה טוב, כי אלך מאה מטר חזרה, אעלה הביתה, ואמשוך בידית של הדלת. היא תהיה סגורה, כמובן. סתם לא שמתי לב לזמן בו סגרתי אותה. 

זה פחות טוב כשאני לא יודעת ששכחתי משהו. לא חושבת ששכחתי משהו. הספק לא מציק לי. ואז ממש אין מה לעשות. 

כשיצאתי שוב הספר שלי עמד מחוץ למספרה. אני אוהבת אותו. הכי אמן מיוסר שיש. היססתי. קצת רציתי לבקש ממנו לסדר לי את הפוני. לא. חיוך, מבט, nod. גם הוא. הוא גם התכופף קצת. נחמד. 

טרחתי להעביר את הסאטנדטרק של פרוזן ודברים של הזמר האהוב עלי לפלאפון. לקחתי אוזניות. היה קצת יותר טוב. 

שונאת לאחר לא באשמתי. 

הוא קשר לי את השרוכים שוב (3> Weak and helpless and useless), ובזמן שקשר אותם, סיפר לי שהיד שלו לא התיישרה בגלל התקלות מרפקית בזמן מירוץ מאולתר. שאל למה שלי לא, שוב. גמגמתי כמה דקות. מובן שבסופו של דבר אצטרך להסביר. ואסביר, כן. הוא נחמד.  

אנא התעלמו מהסמיילים. הם הופיעו פה בטעות ואני לא מצליחה להפטר מהם.

Get home safely. הו. Aw.

סעמק עוד סמיילי. 

קפאתי על ספסל. טייץ הוא לא בגד, בכלל לא.

לשבת עם הרגליים על הספסל ולקפוא וכמעט לבכות. כמעט. רק כמעט. 

וקפצתי, הרי. בקצב הזה... (שום קצב. כסף הוא נוזלי.) 

כסף. 

אני משתפרת, הרי. 

אני מצליחה להחזיק edges שטכנית פשוט אין לי. 

נחישות. אולי לא? 

כואב. מתגעגעת ליותר מדי בבת אחת. 

למה לא שמתי לב לזה עד עכשיו? קצת קסום.