העובדה שלא נשארו אנשים בעולם שאין להם וואטסאפ.
אנשים שאני מאוד מחבבת, שכיף לי להפגש איתם, שהיו חברים בשלב כזה או אחר בחיי.
אנשים שדיברתי איתם רק קצת אבל לגמרי לא יזיק לשאול מה קורה איתם.
ואני לא עושה את זה.
פשוט לא.
לדבר עם אנשים מעייף אותי. אני מעייפת את עצמי.
אני צריכה את שניהם - אך ורק את שניהם - וזהו.
עם השאר צריך מסכות וסינון מילים ונושאי שיחה ולזכור תמיד תמיד שהם לא מכירים 3/4 ממני.
ישראבלוג.
בלוגים.
פוסטים.
תמונות.
"ואו, היא נראת ממש כמו..."
ארבעים וחמש שניות של בהייה.
כניסה לפייסבוק. השוואה.
לינק אחד.
יאאאאאאאאאאאאפפפפפפפפפפפפפפפ.
כמות כזו של עבר אין לי עם אף אחד אחר.
בילינו כל-כך כל-כך הרבה שעות ביחד.
עשינו כל-כך כל-כך הרבה שטויות ביחד.
רק לפני חודש וחצי מחקתי מהמחשב סרטונים מביכים להחריד שצילמנו ב-2007.
אבל כשלפני שנתיים חזרתי ליום-יומיים לביתספר, הפער בינינו כבר לא היה ניתן לגישור בשום צורה שהיא.
הפאניקה שתקפה אותי מהמחשבה על כך שיש סיכוי גבוה מאוד שהיא תראה את הפוסט הזה,
ואז זה רק סיכוי של האם היא תזהה או לא,
עברה.
לא אכפת לי. זה בסדר.
היא יכולה לעבור על כל מילה פה וזה יהיה לגמרי בסדר מצידי.
נראה לי. אני לא באמת זוכרת כל מילה שכתבתי פה אי פעם.
אגב, למרות הפסקה השניה, אני עומדת לשלוח הודעות בוואטסאפ להרבה אנשים בזמן הקרוב.
החל מלפני 20 דק'.
(הוא זכר שאני קיימתתתתתתתתתתתתתתתתתתת. וווווווויייייייייייייייייייייייייייייייי.)
אני אפילו לא יודעת מה-
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
