עצמי.
הכי מעניינים אותי הפוסטים שנכתבו במצב הטהור של 'עצמי'.
ריקה וחלולה לחלוטין.
הכל איטי יותר. הלילה ארוך מדי, והשינה רחוקה.
וזה בסדר, כי היום ארוך מדי גם. ככה. כשריק.
אני שלפני כמה שעות צחקה עם אמא במטבח כל-כך חזק שנעשתה לי סחרחורת.
הכנו ורניקי. היא עשתה את הטעות של לומר לי לנער את הקמח מעיגולי הבצק.
היא התחרטה שאמרה לי את זה, כי הקדשתי למלאכת ניעור הקמח כמות זמן וריכוז מדהימה.
היא נזכרה בפאזלים על הוילונות בשניידר, שמטרידים אותי נורא. וצחקנו. צחקנו המון.
הם יצאו טעימים.
ורוניקה. כל-כך הרבה פעמים אני שוכחת שהיא ורוניקה. שהיא תגדל להיות ורוניקה. שהיא תגדל.
אני שלפני קצת יותר מיממה רצתה לענג אותו בכל צורה שניתן להעלות על הדעת, וכתבה,
ואני שלפני קצת יותר מיממה ציינה שאם כבר לרצוח אותו, אז להתלכלך בדם.
ימים נמעכים ומתפוררים לי שוב.
ארור תהיה, אנק. באמת.
אני ששנאה את עצמה היום, דבר שקורה לעתים רחוקות כל-כך. לא טובה בזה, כל הקטע של השנאה העצמית.
לדבר עם אנשים לא יגרום לי להרגיש יותר טוב בשום צורה שהיא.
הייתי רוצה להעלים למעט זמן את המודעות שלי, ושאנשים יעשו בי מה שירצו.
И твоя голова всегда в ответе за то куда сядит твой зад.
אני צריכה אלכוהול וכסף ובגדים יפים ומישהו שיחשוב במקומי.
גם זה לא יגרום לי להרגיש יותר טוב בשום צורה שהיא,
אבל לפחות לא אצטרך להתענות מול שעמום סטטי,
שעמום דינמי הוא טוב מעט יותר.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
