כמה חבל ששבירת מהירות האור (אגב, סוףסוף ניצחתי הרגע ב-FTL. איזי, אבל למיפאקינגאכפתהמשחקבלתיאפשרי.) לא תעזור להריץ את הזמן קצת אחורה, כי בא לי.
להזיז אותו לתחילת מרץ ולהקפיא.
ולמה תחילת מרץ? זה טיפשי הרי.
הדבר ההגיוני הרי, אם מקפיאים את הזמן, הוא לעשות את זה ברגע בו נמצאים עם אדם שאוהבים.
באיזו שניה נפלאה של קרבה וחיוך ואושר שקט.
ותחילת מרץ ממש, ממש, ממש לא עונה על ההגדרה הזו. בכלל לא.
תחילת מרץ היא לא הרבה יותר מכאב.
אבל אני עדיין משתנה, לצערי.
עדיין השתנתי.
מחיקת נסיון זה סתם אכזרי.
ותחילת מרץ,
זו הנקודה בה א.
אני הייתי העדכון האחרון של עצמי ו-ב.
משכחי כאבים מזויפים להחריד. היה קצת טוב.
יופי. גיחוך מאוכזב, הטיית ראש, גלגול עיניים כמעט בלתי נראה.
(חבל שאני לא מסתכלת על אנשים מספיק בשביל, שלא אכפת לי מספיק בשביל לראות רגשות.)
פוסט קודם היה מבוסס על תאוריות רוחות רפאים
ומוחות בצנצנות.
עכשיו מסע בזמן.
אז, עד עכשיו כתבתי על פי ההנחה שברגע בו חוזרים בזמן הזיכרון שלי חוזר למצבו בנקודה אליה חזרתי. כל דבר מעבר נמחק.
אם אני נשארת אני של עכשיו,
היה אפשר לחזור רחוק יותר,
וכן להקפיא רגע מושלם.
בשונה מאנשים שיש להם רצון להשתפר,
והם עובדים על עצמם,
ועם הזמן הופכים לגרסאות טובות יותר,
אני נעשת מוכתמת יותר ויותר.
ועכשיו כבר יותר מדי. (מטאפורהאירוניתכיאקונומיקהמעורבבתבדם. צמרמורת. אנא צחקו בקול רם אם הינכם מודעים לכמה שהמשפטים האחרונים מצחיקים.)
דמעות.
אני, כפי שאני עכשיו,
לא ארוויח מקיפאון של רגע מושלם.
יש לי יותר מדי מניעים לרגשות הורסי שלמות.
אבודה זה לא משהו שלמדתי להתמודד איתו.
רגילה מדי ללדגול בעקשנות מיותרת.
והכל נפגם ונהרס כל-כך שכבר אין לי מושג.
יהיה יותר גרוע ממש ממש בקרוב.
בינתייים אבודה תקף הרבה פחות,
כי יש דבר אחד בטוח.
ואז לא אספיק לומר "לעזאזל" וכל ידע בנוגע לעתיד יעלם לגמרי.
אבל אפשר לומר שאני קצת כמעט שמחה שאני כותבת שוב.
לא נוח לי כשאני לא מסוגלת לכתוב.
יש הרבה יותר שאני רוצה לכתוב ונשאר בחוץ,
אבל למי באמת אכפת מהחפירה שלי על רצחה הסופי של אלמנטרי או על פרק סיום העונה של מלפ?
וכעת, אמשיך להסתכל על יוטיובר משחק בפירסון ארכיטקט.
זה לא שעשיתי משהו מעבר לזה (ולנצחבFTL!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!) כל היום גם ככה.
עריכה, 3 דקות אחרי:
שימו לב שב"דברים שאני רוצה לכתוב ונשארים בחוץ" שכחתי לכלול את התובנות שלי על התפיסה השונה של "מלחמה".
הזווית. זה מרגיש מאוד מוזר, מעניין.
אחותי הקטנה אמרה, בסקייפ, שמזמן רצתה לדבר איתי.
היא בת 5 ואין לי אף רגש כלפיה ובא לי לזרוק עליה לאסו ולמשוך אותה לכאן ולהראות לה דברים יפים.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
