לא שלי כבר הרבה מאוד זמן.
הכתה שלי לא יודעת עלי כמעט כלום.
הכתה שלי, אותם בני העשר שאני זוכרת. תשע שנים ביחד זה לא מעט זמן.
ביחד.
חוץ מכשלא.
בכתה שלי ילד חדש היה צריך לעבור תקופת נסיון לא קלה לפני שכולם הפסיקו להיות אנטי.
האיזון בין בנים לבנות, רוב השנים, היה קרוב לשלמות. לעתים אפילו מושלם. סימטריה שהערצתי. 12,12. ככה בדיוק זה צריך להיות.
ביסודי זה לא היווה הפתעה גדולה כשהיינו בראש, בין אם במחניים או מחזור.
הם מוכשרים להחריד, הכתה שלי. אם יש איזה חוק של 'תהיה טוב אך ורק במשהו אחד', הם מעולים בלהתעלם ממנו.
הצטברות גבוהה של ילדים אמידים שיש מהם ציפיות. אולי זה קשור. מי יודע.
הייתי רוצה להכריז שכל אחד ואחת מהם טובים ממני, אבל זה מקרה חמור של תפוחים ולימונים. לא תפוזים. תפוזים לפחות עגולים כמוהם.
זו בכנות אשמתי. באמת. כל מה שהם חושבים עלי, כל מה שהם לא יודעים עלי, החשד הלא נוח כשאחד שכתב מילים שקראתי עושה לייק בפייסבוק. אז הנה, מודה באשמה. מגיע לי הרבה יותר מזה על הפעמים בהן דפקתי אחדים מכם, על הפעמים בהן קרו שטויות מלודרמטיות לחלוטין באשמתי.
וכשהכל התחיל ללכת לעזאזל, עשיתי ככל שביכולתי לא לספר, לאלהסביר, להתרחק. ואין שום סיבה שמישהו ישאל מה בכלל קורה איתי. לא, לא השאלה הפשוטה. ה'מה לעזאזל אני לא קונה את זה'.
לפעמים אני שונאת את עצמי, שאני לא קצת יותר כמוהם. בלי 5 יחידות, בלי תעודות הצטיינות, בלי מאיות רצופות ושתי מגמות. שאני לא אתגייס ליחידות מיוחדות למיניהן. על מי אני עובדת, המספרים לא הלכו לשום מקום.
אבל אני אוהבת אותם.
אותם.
בעייתי, כשהם לא קיימים יותר.
ולעולם לעולם לא אראה אותם יחד.
גאד כמות הפרטים השקופים פה מלחיצה אותי.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
