התחשק לי לכתוב משהו שמבוסס בצורה צמודה כל-כך על המציאות עד שאף אחד לא יאמין שהוא אי פעם קרה.
כשרעיון זה עלה בראשי, שקעה בי ההבנה שבעצם זוהי דרך הפעולה הטבעית ביותר.
החיים שלי אינם אמינים כלל. הם נראים כמו בדיה של נערה מלודרמטית.
"זוכרת מה עשיתי למציצן?", הופיע על מסך הפלאפון שלי, בזמן שבכיתי בגלל לקוחות מרגיזים במיוחד.
זוכרת היטב.
את היום בקניון עם אמא, בו היא שכנעה אותי לקנות את שמלת הבד הטורקיזית במחיר המצחיק, שבאותם רגעים לא ממש חיבבתי.
את כתפיית השמלה מוזזת בצורה טבעית לחלוטין, בחניון נטוש ברמת גן, במושב הקדמי.
את דמות הבחור מאחורי מכונית חונה שקלטתי רק לרגע, אחרי שהסבת את תשומת ליבי אליו.
ואת הצחוק הכנה שלי, הפליאה שנקשרה חזק כל-כך בברור מאליו כשבמושב האחורי זמן מה לאחר מכן סיפרת לי מה עלה בגורלו.
והוא רק צעיר שסקרנותו השתלטה עליו בתקווה לראות קצת אקשן, שלחלוטין לא גרם לי לבכות.
"לשחזר?"
וכשאני מהרהרת בנקמה שטותית ומסורבלת, שבהכרח אפשרית, ושוקלת דרכי פעולה כאלה או אחרות, אי שם מהדהד זכרון חתום, רוטט.
הייתי יכולה להיות טובה בזה?
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
