ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

אני לא רוצה לחיות. אין לי כוח להתאבד. 

כמה יקומים חלפו בשבוע ואני עייפה.

מה שאני רוצה הוא. 

אבל אני לא רוצה לחיות. אני לא חושבת שנשארה לי הסבלנות לבאמת לחיות. אפילו אם. 

אז. 

אני מחכה ש. 

אבל 

אם. 

אני חושבת שההלם יהיה יותר מדי. אני לא חושבת שאני אוכל לחשוב, למרות שממש ממש אצטרך לעשות את זה. כלומר, אני הרי, אם הוא מת הרי, 

חצות עשרים ושמונה. 

אני לא בוכה, אבל דמעות עלו מהמחשבה על כך. 

דמיון. 

קצת כמו רוח רפאים. עכשיו מצחיק יותר לחשוב על זה. "....חוץ משתיים. והן היו דומות למדי...". הבאה היפותטית. כאילו ש. גם את המחשבה על זה אני לא מוכנה לסבול. מצחיק. רכושנות. 

ני משמיטה. אף אחד, אף אחד לא יבין את זה. ככה צריך. 

הצב השמן מהחלום שלי גרם לי להרגיש חמימות ילדותית.

אחרי כן הסתכלתי בעיניו התכולות, מקרוב כל-כך, על מיטה. 

אני זוכרת בדיוק איך שכבתי ביום האחרון והסתכלתי וחשבתי. אולי... אבל לא. אפילו אני שפויה מספיק בשביל זה. 

למרות שחלום לא מסכים.