ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

מעולם לא הטלתי ספק בכל השחור-לבן-אדום הזה. 

קיבלתי אותו בתור עובדה וזהו. 

ועכשיו פתאום, רק שחור-לבן-אדום, ולמה? 

מאותו יום בו התחלתי לבכות בגלל עצב לא-שלי היה צריך להיות לי ברור שלא אפסיק.

בעצם, הייתי צריכה לפרוץ בבכי הרבה יותר. 

כששמתי לב לתאריך לא הגיוני על מדבקה והעלתי תיאוריה,

עוד יותר כשגיליתי שצדקתי.

אני לא בכיתי אפילו כשתמונה עם זקן לא צפוי הפתיעה אותי. גם זעזעה, קצת. לא בגלל הזקן. בגלל כמות הזמן שצריך לא לראות את פניו של מישהו כדי שיצמח זקן. 

אמיתות אוניברסליות כמו לא-טובה-מספיק.

תהייה אינסופית של מי כן. 

לא זכרתי את חילופי הדברים הכה-גורליים ההם אפילו לא קצת. אפילו לא טיפונת. 

אני כל-כך שמחה שפברואר נכחד סוף-סוף, לפחות בינתיים.