ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

אליה אני נכנסת לצידו.

אמרתי שאכתוב, אבל על מה?

הכל נשאר כשהיה. 

אני לא מתנגדת כשמרביצים לי ובועטת בצורה בלתי נשלטת במפשעה אם מנסים לדגדג. 

איזכורים לכל דבר שעשינו אי פעם. 

אני יושבת על הפאקינגדברואומהזהבכלללעזאזלכאילופשוטחתיכתרצפהמוגבהתממש במקלחת, וצוחקת שהוא אפילו לא יוכל להתקלח כי הדוש נמוך מדי. הוא ניגש מתחתיו, לבדוק, ומציין את כמות האמון שהוא נותן בי. אפילו לא שמתי לב שהידית מאחורי. 

איזכורים. 

ועם מי עוד אוכל לדון בתחרות הזין הישראבלוגרית הזו ברמת הרצינות הזו?

וגם,

רק לצידו הצלחתי לנסח לעצמי, סוף סוף, את העניין עם העניין הקצת הרבה אובססיבי שלי.

פשוט כל כך כמו "הוא מזכיר לי אותי כשאני משחקת".

היי, נראה לי שלא שמעתי א-ליס. 

(יווווו, זה היה עלוב ולא ראוי.) 

שיכורה מכדי לזכור זה שקר. חוסר היכולת לצטט שיחות של שעות היא דבר אנושי טיבעי. (שאני לא מקבלת)

רק הזיכרון לטווח הקצר שלי נפגע מעט.

"אל תתחילי איתי"

צעד, צעד, סיבוב 180 מעלות, מבט.

-"אני לא?" חיוך. 

כעבור כמה מטרים, כמה שניות, התחלתי לתהות מה הדבר שאמרתי לפני, שגרר תשובה זו. לא יודעת. 

אני כן יודעת שיש לי נטיה בלתי ניתנת לעצירה לומר את הדבר שהכי מתבקש לומר בכל סיטואציה נתונה. 

הייתי כותבת עוד, אבל כפי שאומרים, "שיזדיינו, זה שלי". 

עריכה: הפוסט האחרון בקטגוריה נכתב בשישי לאפריל. 

זה זמן. 

חיכיתי לך כל-כך הרבה זמן כאן.

היד שלי זוכרת.

חיוך.

היית קטינה כל-כך פסיכית. 

ועכשיו? 

(ועכשיו אני מבוגרת ואתה חסר סבלנות בכל הנוגע לשעת סיום עבודתי. "נו בואי כבר". 

לשנוא מבוגרים זה כל-כך כל-כך לגיטימי. אף פעם אין להם זמן.)