אני מתגעגעת לזה שוב;
שמישהו יסביר לי, בבקשה, למה תמיד יתייחסו אלי(נו) כאל הטרף?
16.
עד כמה אקס צריך להיות חלאה כדי להצדיק בגידות חוזרות ונשנות?
בורדרליין.
כמה בגידות חוזרות ונשנות מצדיקות אלימות פיזית? (אגב, רק עכשיו ירד לי האסימון שכשנהייתי חרמנית לרגע , רק לרגע- והזדיינו במקום ציבורי הרבה יותר מדי - וביקשתי להפסיק - והוא לא - ואח"כ התבכיין על זה כאילו אני איזה מפלצת שלא נתנה לילד המסכן לגמור. רק עכשיו ירד לי האסימון שזה יותר מתחום אפור)
רגע, רגע, שכחתי שוב. הבדל גילאים, כמובן, כמובן, -כמובן- שאני בתולה בת 15 אז מותר לי הכל. נכווים פעם אחת.
לא ידעתי את ההבדל בין אהבה למוח מעורפל מהורמונים. קראש. הרגשות שלי כלפיו היו חלולים.
הם נבחרו בפינצטה.
חצי-חצי.
הסוואת העובדה שאני כלבה מתנשאת זו משימה יותר מחשובה. והגנה. הגנה מוחלטת.
ומכל הזמן ההוא, יש 2 דברים בדיוק שהשאירו אותי מעורערת.
שיחת טלפון אחת. אולי 5 דקות. דחיה. גועל. זעזוע. והמילים? תסריטאי הנטאי סוג ז' כותבים טוב יותר. ועדיין, נוצרה קטינה רועדת. עכשיו מצחיק לי. חוסר אינטליגנציה כצרעת.
ופגישה אחת, חסרת כל תוכן מיני, בלבוש מלא, לעיניהם של עשרות אנשים. מגע? שום דבר כזה. מילים? גם לא. ועדיין, נוצרה קטינה בורחת בשיא המהירות שלה. מעבר לרועדת; במצוקה.
הגיון tte nani?
אנס בכורחו 2 אוסר עלי להתקרב ל האנס ע"י אנס בכורחו. (לולז, אנס באינוס 2 אוסר עלי להאנס ע"י אנס באינוס. עכשיו תגידו את זה 5 פעמים מהר, ברצף.)
הגיון tte nani? בין אם אני מיוחדת, ואז כל נסיון לשכנע בנות 16 שדווקא היא ספציפית לא מיוחדת חסר טעם, ובין אם אני לא מיוחדת, ואז זה אפילו לא הכרחי - התאוריה הלכה לעזאזל.
ג'וק. באמת עמדתי לסטור לה. אינסטינקטים. משחק. (לפעמים אני אסירת תודה על אוצר המילים הרדוד יחסית של העברית, כי משחק הוא act ומשחק הוא game ואני לא צריכה לכתוב שתי מילים שונות, ואז אני כותבת משפט שלם רק על זה שאני אסירת תודה שאני לא צריכה לכתוב שתי מילים שונות.)
אז, מהות "חלום; פורנו"-
1. לא, ירידות הן לא אחד הדברים, ציפורניים הן אחד הדברים.
2. דיז 3>, עכשיו את אותו הדבר עם #22.
3. כן, הקול של יאמאי מדהים.
4. לא, יותר רחוק ממה שכבר הלכתי... פשוט, לא.
אני אתבכיין כשכואב לי, ויכאב לי המון, כי הגוף שלי חלשלוש. עדיין די רואים את הצלקת מטיפת שעווה אחת. גם מעולם לא לימדתי אותו להתמודד עם כאב. אני חרא בזה בצורה מבישה. אשנא את זה ואשנא הכל וארצה שהכל יפסק ברגע זה. והכל יפסק ברגע זה, כי אם ממשיכים בכ"ז כדי לשבור אותי, זה עובר את גבול ההסכמה. ואף אדם בריא (או לא בריא) בנפשו לא רוצה לעבור את גבול ההסכמה.
אבל ב-aftermath, להשאיר אותי כנועה, מושפלת, מקופלת... לא משחק שלי. רגשות כנים. הדילמה היא בין 'קשה' ל'בלתי אפשרי'. המוח שלי לא חלשלוש. במקרה הטוב אכריז על ברוגז (למען הסר ספק, ברוגז = מילה שנבחרה במודע בגלל הקונוטציה הילדותית. ספרות היא לא בולשיט! העריכו את שיעורי הספרות!). במקרה הרע אחייך. במקרה הרע יותר אצא עם ידי על העליונה, בניגוד לכל הציפיות.
בחיי, אילולא המצב הקליני שלי (מאוהבת.) הייתי מכריזה על תחרות פתוחה לכל. The dom of Israblog. אני יודעת להודות בתבוסה. שאלו את נדבוש.
בזמן צחצוח שיניים עלה לי רעיון לתוכנית ריאליטי חדשה.
האנס והשרמוטה, ישראבלוג סטייל.
אני פשוט לא יכולתי להתאפק ולא לכתוב על זה עכשיו.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
)