ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

באמת לא. להתקיים בלתי נסבל בצורה חדשה לגמרי. 

היא יודעת לענות איך קוראים לאמא ואבא וסבתא שלה. ולהגיד "שנהוחצי". ולענות איך קוראים לה. לענות. 

יצאתי מהמקלחת לפני חמש דקות בערך. חשבתי שאני מדמיינת, אבל זה נשמע כמו האטסונה מיקו. לא מהמחשב שלי. נכנסתי למייל שלו, נכנסתי ליוטיוב, היסטוריה, SenBonZakura. יותר מזה, 

Then I realised something must've gone incredibly wrong. 

זה מרגיש כאילו הקיום שלי כל-כך לא יציב עכשיו שאני יכולה להעלם בכל רגע. 

לפחות יצא פרק חדש של MLP. 

זה כבר לא ממש משנה באיזה עדינות יד תלטף את הלחי שלי. חיבוקים ארוכים וקיטש וחום. מגע. התרופה הקטנה שלי עליה התקיימתי זמן כה רב מתנדנדת נפלה אל עבר חוסר היעילות האינסופי. 
קשה לא לבכות ככה. 
משמעות המילה 'טאוטולוגיה'. דברים שעדיין גורמים לי לחייך. 
קשה איתי עכשיו, כנראה. דברים יעילים צריכים להיות מדודים בצורה כל-כך מדויקת, מתוזמנים בשלמות. כמו לפני שני פוסטים. מהמ. חד פעמי וקשה מאוד לשכפול. 
רק באמצע הלילה, כשאני עומדת במקלחת קרה מדי שניה תוך יממה, אני צוחקת. המילה 'אחותי', ההקשר בו היא נאמרה, המשפט שהיא הייתה חלק ממנו. "מעולם לא חשבתי שאשמע את זה. במיוחד לא ממך." אלמנט ההפתעה עשה את רוב העבודה. המים הקרים, החושך, חוסר הידיעה מה לעזאזל השעה בכלל (איו לי מושג עד עכשיו) והישנוניות את השאר. זה די יעיל, אגב. מוח שעוד לא העיר את החלק הרגשי ופועל רק על אינסטינקטים. אני לא אתחרט (מריחים את הדאגה שלי? -כן. אפילו בחושך מוחלט אפשר לראות את זה.) כי אני לא מבינה את הקונספט של להתחרט כל כך מעט זמן אחרי שהתעוררתי. החיים שלי היו טובים הרבה יותר אם לאוהבת הייתה משמעות אחת. חוסרים קריטיים כל-כך won't do. 
הוא ישן לידי, אגב. עוד חצי שעה בערך אצטרך להעיר אותו לרגע ולשאול "תלווה את אחותך?". 
אז אחזור הביתה ואכתוב את כל מה שעוד לא נוצר.

לא; להעיר אותו זה גרוע מספיק. לחמוק מחוץ לדלת בלי שישים לב נראה לי מוזר. אבל לגרום לו לקום מהמיטה נראה לי אכזרי נורא, אז אני רק מחבקת אותו ויוצאת. 
השמש היא עינוי ישן. שוכחים שהיא קיימת כשלא יוצאים מהבית לפני שמחשיך. האוויר נחמד. הכל יפה נורא. ואני יודעת רק בקושי איפה אני או לאן עלי להגיע. 
ברמזור ארוך מדי חולשה וסחרחורת ושמש כמעט גורמים לי למעוד אל הכביש. אני מבינה שכדאי לשפוך לתוכי משהו. 
ברמזור הבא אדם חשוד נורא מתחיל לדבר על נייק ואני כמעט מתחרטת שאני לבד. 

נזכרתי הרגע באנקדוטה מהימים בהם אף אחד עדיין לא נגע בי. הימים הראשונים עם האקס. חולצת בית הספר שלי עלתה בזכותו למצב בו היא בקושי מסתירה את החזיה. זאת הייתה פעם ראשונה מדי בשביל זה. "תוריד לי את החולצה!{...} לא ככה!". זה היה משעשע. עכשיו בואו נקרא לו אנס ונבכה על כמה מסכנה אני כי הייתי בת 15 והוא בן 20 והוא עשה דברים ללא רשות מפורשת. זאת האופנה עכשיו, לא? 

 
אחרי ההתקלות באיש הנייק מצאתי מכולת. התלבטות קצרה בין קולה למשקה אנרגיה אקראי. קפאין וקלוריות וסוכר. הקיבה שלי לא תשרוד, קולה מסוכנת פחות.
אוטובוס מלא עד אפס מקום בו אני נוסעת עכשיו.

ליד דלת האוטובוס עמד נער, כיפה שחורה, לועס מסטיק ונראה כמו כל סטיגמה הומוסקסואלית שאפשר לעלות על הדעת. 

כשנכנסתי הביתה אמרו שסבא היה פה ואמרו לו שיצאתי הרגע לטייל. קצת מצחיק. מאוד לא הכרחי. 

אז איך אני שורדת את השעות הבאות?

קרה מדי. ידעתי מהרגע בו נכנסתי אליה והמים היו חמימים בקושי שזה לא יחזיק. הייתי צריכה לצאת וללכת להדליק את הדוד, או סתם לחכות לצהריים. 

חפפתי את השיער. הדלקתי את המים. הם היו קרים נורא, ואז פושרים, ואז התחילו להתקרר חזרה.

זה היה כמעט יפה. לרעוד מתחת לזרם המים.

יצאתי מהמקלחת וגיליתי ששכחתי את המגבת.

ורק עכשיו, כותבת את הפוסט הזה, ראיתי את ה"תאריך ושעה:". התאריך. 

שנתיים. פחות או יותר שנתיים.

הו.

הבחילה שהתחילה אתמול מתגברת.

להתראות מזון. 

ראיתי שוב כמה פרקים של ורוניקה מארס, והבנתי שאני פשוט לא מסוגלת לראות כמה קטעים ב-2X21. הדבר הזה שבר את ליבי ונפשי וכמעט גרם לי ללכת למיטה ולבכות עד שהיקום יעלם. כי יקום כזה צריך להעלם, באמת. כי הם עשו בפרק הזה את הדבר הכי אכזרי ונכון שאפשר. וזה היה נורא.