ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

מפשיטה אותו מהרוב המוחלט של טיפות האופי שנאספו בו בשנות חיי. 

זו משימה קשה. להשליך כל דבר שיש לו ערך סנטימנטלי בשבילי, שאני לא רוצה שאחרים ידעו עליו. 

ומה שגורם לי לקרוס לרצפה זו שקית. 

לא לבכות, רק לקרוס. 

שקית.

שקית מאובקת שהייתה קבורה מתחת לערמת ניירת בגובה 20 ס"מ. 

ואני אפילו לא יכולה לזכור מה היה בה.

ועכשיו להמשך השלכת החיים. 

12:22 גיליתי למה להכל בזמן האחרון היה טעם של גופה!!!!!!!!!!!!! אני גאון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הצלחתי להגיע לאבחון מדויק בעזרת פאקינג גוגל. ונראה לי שגם לפתור את זה, לפחות חלקית. 

הו. נפלאות האינטרנט. 

להשליך חדרים זה קשה ולא ישנתי הלילה. אמשיך אח"כ.

אני אוהבת יצירות שמכניסות אותי לתוך בועות.

האני אנד קלאבר, פאראקיס, בק. 

"דומות" של טאנה פרנץ', "החולמים" שראיתי הרגע, שבגללו נכתב הפוסט. 

בועות שמעלימות את העולם החיצון, את החברה, בועות בהן לא קיים דבר מלבד הגיבורים.

וכימיה. 

סוג הכימיה שבשבילי, כנראה, התקיימה רק בסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר 2011, בינינו. 

בועה.

כי היי, 'סתכלו עלי עכשיו. לא מדברת איתו אפילו כשאני יכולה, אפילו שאני יכולה, אפילו שהדרמה נעלמה וקיבלתי נקמה מתוקה-מתוקה כשהגבלתי את הכל בחיבוק קצר אחד. ניפוץ החלום המדהים של השני שלי, הבגידה שלי, והאובססיה והתשוקה שהקשר בינה לבין אהבה רומנטית מקרי בהחלט נראה לי אכזרי. כמה זמן לוקח לרגשות כאלה לדהות? כי התשובה הברורה צריכה להיות "נצח". אבל זה לא לוקח נצח. לא.

זאת רק אני, חוסר העניין שלי. האנוכיות. "אוהבת". 

המסקנה המתבקשת היא שלא אהבתי אף אחד אף פעם. 

אף אחד - אף פעם - 

זה לא הופך כאב לפחות אמיתי, משום-מה. 

אולי- רק אולי- אני יכולה לקוות שזה רושם שנוצר אך ורק מהעובדה שהמוח שלי מורכב ממנגנוני הגנה פסיכולוגיים. 

ואני כן אוהבת. באמת אוהבת. מאוד. 

וגרוע מזה, 

הפער בין כמה שאני דפוקה לכמה שאני נורמלית.

האמצע בין כמה שאני דפוקה לכמה שאני נורמלית.

דפוקה מכדי להיות נורמלית ונורמלית מכדי להיות דפוקה.

שיא האאוטסיידריות. 

כנראה הרגע מצאתי את התשובה ללמה שאנשים מיוחדים יתייחסו אלי- ויותר מזה- יאהבו אותי.

כי אני הרי דפוקה בצורה מאוד-מאוד רגילה. מאוד ממוצעת. באנאלית. יש מליונים דפוקים באותה הצורה בדיוק.

אבל אלה ביניהם שגם כל-כך נורמליים כנראה מעטים יותר. 

זה יכול להיות הסבר. 

8:33

אני יושבת וקוראת תיאוריות שרלוק (מצאתי כאלה שאני נורא אוהבת. גם מצאתי אחת עם "למוריארטי יש תאום!" שאני שונאת.) ואני מרגישה מפוחדת בצורה זוועתית. אני פוחדת ורועדת ולא יכולה לזוז כי כל דבר - אבל כל דבר שיוצא מעבר לגבולות המסך המוכר מפחיד אותי הרבה הרבה יותר. יופי. אחד הדברים שלא התגעגעתי אליהם. תרגעי, לעזאזל. 

הוא הגיע למצב הזה לגמרי לגמרי לבד. 

שמתי טיימר על עשר דקות. שכבתי, עצמתי עיניים. 

רציתי לבדוק האם אוכל לא לזוז.

ואפילו שהשמן קפץ לי על השולחנות בחדר, ואפילו ששמעתי משהו נופל מאחד השולחנות הצלחתי לא לזוז בצורה די מוצלחת. כמובן, רק עד שהטיימר לא צפצף ואני הופתעתי הרבה יותר מדי בשביל לא לזוז.

כשכתמי צבע התחילו להופיע מול העיניים שלי אחד מהם נראה כמו לוויטן כחול ודינוזאור כתום. אינלימושג. 

באף שלב אחר בחיי לעולם לא הייתי מצליחה לעשות את זה.

לגרון שלי יש טעם נוראי אז גם לכל השאר יש טעם נוראי וממש ממש ממש אין לי מושג מה לעזאזל אני עושה עם זה. לצחצח שיניים לא עוזר. אוכל גם לא. רק טעם תמידי של גופה נרקבת תקוע עמוק בתוך הגרון. 

יש ספרים שאני קוראת בנשימה אחת ויש כאלה שלא ואין קשר בין זה לאיכות הספר. אבל השאלה אז למה זה כן קשור קשה נורא. 

זה היה סטראוטיפ שהאמנתי שהוא לא נכון. אז המציאות החליטה לגשת אלי, לצחוק לי בפנים ולומר LOL nope. 

שיהיה. לא משנה את דעתי אפילו לא קצת. 

אני חייבת לסדר את החדר. מוכרחה. אין לי שום ברירה אחרת ואני יודעת את זה.

ובכל זאת לא מצליחה לאסוף מספיק חשק או כוח לעשות את זה.

גם נגמרו לי הדברים לעשות. בכלל. לגמרי. 

מהמצבים בהם בא לי לצאת מהבית.

לא שזה יקרה.

ולמרות שהיו יכולים להיות לי חיים וכסף ושעשוע,

אני עדיין מוכנה להתעקש שהמצב הנוכחי יותר טוב.