ממש רציתי לחיות, אבל הייתי דג. הסתכלתי בקנאה על העולם מתוך פיסת המים שלי, שוחה הלוך ושוב בין צמחים מזויפים. ראיתי דברים שאסור לעלות בכתב. צפיתי בדמעות, בחיוכים ובייאוש. צפיתי באהבה גדלה ודועכת, בחיים חדשים נוצרים. רציתי לעבור אל הצד השני של הזכוכית, להשתתף בהצגה. לעתים חלמתי חלומות צנועים יותר – על אוקיינוסים רחוקים בהם כל שניה היא משחק השרדות, על אגמים שמתכסים בשכבת שלג לקראת החורף. חשקתי לדבר. לכתוב. לעתים ניסיתי לשחות בצורת מילים ואותיות, אך נסיונותי כשלו ואני כמעט טבעתי. לא היה לי עניין בדגים סביבי. להם לא היו שאיפות או חלומות. אפילו לא הייתה להם אישיות.
מדי פעם גושי פרווה היו בוהים באקווריום, ובהיתי בהם חזרה. כאשר שחיתי לצד השני מבטם עקב אחרי, וכשהתקרבתי לזכוכית כפותיהם נגעו בה. זה הפסיק להיות מרגש אחרי חמישה-עשר מקרים בדיוק, ואני חזרתי לחלום.
אינני יודע כמה זמן העברתי שם. כשזרקו פיסות אוכל – אכלתי. אני לא חושב שעשיתי משהו פיזי מעבר לכך. רבייה הפסיקה לעניין אותי אחרי הפעם הראשונה בה ראיתי בת-אנוש ערומה. לדגים אין ציצים.
אז זרקו אוכל פעם אחת יותר מדי, ואכלתי, ואז מתתי.
ממש רציתי לחיות, אבל הייתי דג, ואפילו לא ידעתי שאני יכול לחשוב.  

i saw her standing there… but then she was a zombie.

אנשים נוהגים לעתים להתלונן שאני בטטה.

אבל סה"כ הגוף שלי באמת מת כמעט כמו שהוא נשמע.

אתמול שמעתי את אמא מדברת עם ידידה שלה, לה יש ילד בן חמש. כנראה נושא השיחה היה שהילד חולה, או משהו.

אמא ציינה שכשהייתי בגילו לצאת איתי לאנשהו היה בהכרח לחזור כשאני חולה עם חום. ובמאי לפני יומולדת שש שלי היה מקרה משעשע בו היו לי אבעבועות רוח וברונכיטיס בו זמנית. ועדיין מדהים אותי שהיו לי כאבי ראש. לא הייתי אמורה לדעת שיש לי ראש בכלל. אני תוהה מה היו תוצאות הבדיקה ההיא, בה הדביקו לי טכנולוגיה עתיקה לראש. 

ביסודי כל שנה, ללא יוצא מן הכלל, היה לי סטרפטקוקוס. חוץ מכתה ה'. בכתה ה' הייתה לי שעלת, שאני עדיין לא מבינה איך לא מתתי ממנה. שבוע אחרי שהבראתי עדיין הייתי מתה בגלל כל האנטיביוטיקה.

ובכתה ו', אחרי שפרשתי מריקוד בגלל הברכיים [שעדיין מזכירות לי שהן שונאות אותי פעם בכמה חודשים], קצת אחרי שרצתי 1.2 ק"מ [השיא האישי שלי עד היום. שתקו], כמות הפעילות הגופנית שלי התחילה לרדת בהדרגתיות.

בכתה ז', כאבי הראש הפכו כבר למיגרנות. ובניגוד לעצות הרופאים, פעילות גופנית כשכואב הראש זה לא יעיל. ובערך בתקופה בה ישנתי 15 שעות ביממה [מיאו] גם שמו לב שיש לי אנמיה. ואנמיה זה להיות חתול, רק בלי היכולת לקפוץ כי לקפוץ עושה סחרחורת. כמו גם לקום, ללכת, לשבת ולהיות ערה. אז היה לי גם פטור משיעורי ספורט.

ואחרי חצי שנה של חוסר תזוזה מוחלט כמעט, לזוז שוב לא עובד משהו. 

אז בכתה ח' [מה בא קודם - הגסטריטיס או האנמיה? ולמה כהי עור ויהודים רגישים ללקטוז?] עדיין רצתי 600-700 מטר, בערך. בקושי.

אחרי זה, כלום.

ובאמת, לא היה טעם. לגבי המשקל שלי לא הייתי צריכה לדאוג אפילו לא קצת, וגם לא היה שום דבר שדרש ממני כל סוג של פעילות גופנית. 

אז נעשתי בטטה. נכון שזה תירוץ והכל, אבל זה תירוץ לא רע בכלל.

כי בקיץ תמיד יהיה לי חום. ושמונים אחוז מהחורף הגרון יציק לי, גם אם הוא רק יהיה אדום. 

ביום ראשון האחרון הלכתי בערך 10 ק"מ. ביום שני הרגליים כאבו כל-כך שלא יכולתי לזוז. ביום שלישי הרגליים עדיין כאבו קצת. היום עדיין הרגשתי את זה. 

אז מה הפלא, שכשלבשתי נעלי ספורט ולקחתי אמפי ואמרתי לאמא שאני יוצאת ללכת 2 ק"מ, היא הסתכלה עלי בהלם והציעה שאלך 500 מטר במקום. כדי שלא אמות בדרך, או משהו. ושאקח בקבוק מים. ליתר ביטחון. סרבתי, כמובן, כי יש לי שאריות של כבוד עצמי.

אבל מהר מאוד הייתי צריכה לעלות חזרה הביתה ולקחת צעיף. הרי כשהלכתי ביום ראשון היה לי קר למשך חמש דקות, אז בימים האחרונים מערכת האף-אוזן-גרון שלי כשלה לגמרי (:

אבל הלכתי את שני הקילומטר האלה, תוך עשרים דקות, ולא מתתי אחרי זה.

יש סיכוי שאני הרבה פחות מתה מאיך שזה נראה.