ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

דיסוציאציה יוצרת אצלי תסמיני ocd קלים. 

אבל תסמיני ocd קלים זה טוב, כי אלך מאה מטר חזרה, אעלה הביתה, ואמשוך בידית של הדלת. היא תהיה סגורה, כמובן. סתם לא שמתי לב לזמן בו סגרתי אותה. 

זה פחות טוב כשאני לא יודעת ששכחתי משהו. לא חושבת ששכחתי משהו. הספק לא מציק לי. ואז ממש אין מה לעשות. 

כשיצאתי שוב הספר שלי עמד מחוץ למספרה. אני אוהבת אותו. הכי אמן מיוסר שיש. היססתי. קצת רציתי לבקש ממנו לסדר לי את הפוני. לא. חיוך, מבט, nod. גם הוא. הוא גם התכופף קצת. נחמד. 

טרחתי להעביר את הסאטנדטרק של פרוזן ודברים של הזמר האהוב עלי לפלאפון. לקחתי אוזניות. היה קצת יותר טוב. 

שונאת לאחר לא באשמתי. 

הוא קשר לי את השרוכים שוב (3> Weak and helpless and useless), ובזמן שקשר אותם, סיפר לי שהיד שלו לא התיישרה בגלל התקלות מרפקית בזמן מירוץ מאולתר. שאל למה שלי לא, שוב. גמגמתי כמה דקות. מובן שבסופו של דבר אצטרך להסביר. ואסביר, כן. הוא נחמד.  

אנא התעלמו מהסמיילים. הם הופיעו פה בטעות ואני לא מצליחה להפטר מהם.

Get home safely. הו. Aw.

סעמק עוד סמיילי. 

קפאתי על ספסל. טייץ הוא לא בגד, בכלל לא.

לשבת עם הרגליים על הספסל ולקפוא וכמעט לבכות. כמעט. רק כמעט. 

וקפצתי, הרי. בקצב הזה... (שום קצב. כסף הוא נוזלי.) 

כסף. 

אני משתפרת, הרי. 

אני מצליחה להחזיק edges שטכנית פשוט אין לי. 

נחישות. אולי לא? 

כואב. מתגעגעת ליותר מדי בבת אחת. 

למה לא שמתי לב לזה עד עכשיו? קצת קסום. 

הימור - הסיכוי שאפרוץ מחר בבכי מולו ואצטרך להסביר מה לעזאזל. (נראה לי גבוה להחריד כרגע, למעשה.)

הימור 2 - הסיכוי שמצב פסיכולוגי ממוטט יגרום לי להיות טובה. ממש טובה. 

הימור 3 - הסיכוי שבגלל שהיד שלי אומגאומגאומגפאקינגמתיישרת אחסל אותה. 

הימור 4 - ספירה בשבועות של כמות הזמן בה אשאר חיה. 

הימור 5 - אלכוהול ושליטה עצמית ו-אל-תהיי-כלבה-אנוכית. (אגב, מפגש ישרא, הוא לא באמת מפגש ישרא. תקנו את זה.) 

היה לי חשק לצחוק בצורה צינית שלמחוק דברים מרשימת "דברים שבאמת הייתי צריכה לעשות לפני שאמות" זה לא חכם. 

תצפית מראה שגברים מוצאים בי עניין כשאני לבושה בצורה נורמלית לגמרי ונראת על סף התמוטטות עצבים. 

תצפית מראה גם שזה שאת כמעט רצה לא אומר שמישהו יבין את הרמז שאת ממהרת מכדי לנסות להכיר אותך. סעמק. כל דבר כזה גורם לי להיות על סף פיצוץ בלי סיבה מוצדקת. עוד קצת - ממש קצת - והייתי... ממ. יש לי מונולוג שלם. 

עדיין לא החלטתי מה אני שונאת יותר - אנשים עם ביטחון עצמי לא מוצדק בשיט או אנשים מדהימים עם לא מספיק ביטחון עצמי. 

אני מתכלה יותר מהרגיל בגלל כעס. 

צריכה להיות הגבלת זמן ללשבת על סף בכי ולמשוך לעצמי בשיער. 

הקיבה שלי כואבת.

השימוש התדיר מדי שלי ב"לא". BTDT. "איתי זה לא יקרה". do your research. 

כן 60 זה ממש מבוגר אבל אם - 

כבר ציינתי שהעיניים שלי ממש רגישות? 

רוב המסקרה הופכת אותן לאדומות ודומעות תוך שניות. עם קליניק זה הרבה יותר טוב, אבל אחרי חצי שעה הן יתחילו להרגיש רע ואחרי שש שעות הן ישארו אדמומיות וכואבות. 

כשבפורים של כתה ב' או א' יצא שמצאתי את עצמי עם 'איפור לילדות' על הפנים תוצרת ו'ניקיות, אמא די כעסה כי העור שלי כנראה לא הגיב לזה טוב. 

וכשהיום בצורה פתאומית גיליתי ששטיפת רצפת חנות היא חלק מהחובות שלי, נעשתי אומללה מאוד. המגע הקצר עם חומר ניקוי רצפות הותיר אותי עם ידיים טיפונת מתות. חזרתי הביתה מייבבת (מטאפורית) ואחרי ששטפתי ידיים עם סבון נוזלי (כי הרוב המוחלט של הסבונים הגושיים גורמים להכל להרגיש יבש נורא אצלי) שמתי עליהן הרבה מאוד קרם עד שהן הפסיקו לכאוב (אגב, אני שונאת קרמים על בסיס שמן. שומני מדי. חבל שאין ברירה). 

והאפונה.