ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

אני תמיד מתרגזת כשמתייחסים אל ספרים פיזיים כאילו הם עילאיים בהשוואה לספרים אלקטרוניים. אלה מילים. רק מילים. אותן המילים, שמורכבות מאותן האותיות, שמסודרות באותן הפסקאות...  

אז אפשר לחשוב. אגבה את הבלוג בדפי HTML. המילים שלי ישמרו בבטחה. אפילו התמונות שצרפתי מדי פעם. אראה מתחת לכל פוסט את התגובות בו, אחייך כשאקרא את חילופי הדברים שהיו כאן. 

אבל זה לא יהיה הבלוג שלי. זה לא יהיה הבלוג שאני נהנית לדפדף בו מדי פעם. לא מובכת, לא רוצה להרוג את עצמי על הדברים שכתבתי, הרגשתי. משועשעת. לעמוד ערומה ליד עזריאלי חושפני פחות מהמילים האלה. ואני אוהבת אותן כאן, בדיוק איפה שהנחתי אותן. יכולות להגיע אל (לרגע הסתקרנתי וגיגלתי מה האזור במוח שאחראי על פיענוח קריאה.) אזור ורניקה (זה לא כאילו שלא אשכח את זה עד שאתעורר) הלא נכון בכל רגע. 

למקום הזה יש משמעות בשבילי בדיוק איך שהוא עכשיו. עם הכינוי מימין ולוח השנה משמאל וקישורים שבאמת צריך לעדכן משני הצדדים. עם הסקרינשוט מהפתיח של העונה השניה של baka to test to shoukanjuu שבחרתי לכסות בו כל מקום ריק. עם הקולר הקטן והאדמדם ליד underage, שלקוח מאותו הסקרינשוט. 

אני רוצה את זה ככה. 

אני רוצה שלחיצה על 'ישראבלוג' תוביל אל הדף הראשי, בו אראה בלוגי עיצוב (שאתעלם מהם) ו'תחרויות יופי' (שאתעלם מהן. אגב, ניסחתי את הפוסט בראשי והתחלתי לכתוב הרבה לפני שקראתי את הפוסט של פפילון) והרבה יותר מדי דברים טובים שנכתבו ע''י אנשים מעניינים. 

והאנשים... הו.

זורקים אבן לכיוון אקראי והיא תפגע במישהו שהייתי רוצה להכיר. 

So I do. לפעמים. מדי פעם.  

אפילו אם הייתי משקיעה את מרב המאמצים שלי לא הייתי מצליחה להזכר בכל האנשים שדיברתי איתם מחוץ לחלון התגובות. בין אם אלה היו חמש הודעות שהלכו לשום מקום, מספר ימים אחריהם אחד הצדדים הפסיק לשים זין, תקופה קצרה של הכרות וחיבה ועניין, או שיחות שהתגלגלו לפגישות שהתגלגלו לחודשים ושנים של קרבה. אהבה. במובן כזה או אחר. 

לפעמים יותר כזה מכל דבר אחר.

ויש לי את האפשרות לחטט בזה, פעם אחר פעם. יש פה בלוגרים שקראתי לפני הרבה מאוד שנים. לעזאזל, הרגע נזכרתי שקראתי בכתה ז' בערך בלוג ישן של מישהי שהייתה אז איתי באותה הכתה, שמישהו שהיה לו קראש עליה מצא. טקסט צהוב על רקע שחור. זכרונות.

אני אוהבת את ישראבלוג שהוא בית בושת מודרני ואני אוהבת את ישראבלוג שהוא בית חולים פסיכיאטרי להפרעות אכילה ובפד. אני אוהבת את זה שדיבייט הקטינות ומבוגרים לעולם לא יסתיים, כמו גם הסקס שמכסה הכל בשכבת ג'לי עבה של ויאגרה וסיליקון. (Shuddup, I'm being poetic). 

ואני באמת מתחילה לחשוד שהוא לא יסגר בזמן הקרוב ואז כל הדרמה תהיה מיותרת, אבל זה לא משנה. זה היה צריך להכתב בכל מקרה. 

מספרים... 

D:

(היה יכול להיות כאן פוסט, אבל לא יהיה כאן אחד, כי פאקינג אין לי מה לכתוב.)

מי רוצה לדבר איתי על כלום? 

נפלא. 

באמת שנפלא. 

אמא צילמה אחיינית מחבקת אותי והתמונה מתוקה לחלוטין, 

אני מתחילה להיות פחות כישלון בבאנישד וזה משמח, 

מכריזים על עונה שניה לdurarara וזה פשוט אומגאומגאומג כזה אושר עילאי שפשוט kyaaaaaaa, 

הסרט של ורוניקה מארס הוא כל מה שאי פעם רציתי והרבה הרבה הרבה יותר. יש רפרנס אחד שצריך להקים לכבודו מקדש מרוב שזה היה גאוני. 

The following ממשיך להפתיע, 

וgemcraft 2 יוצא ממש ממש בקרוב. 

וזה בלי להזכיר את כמות תמונות הערום שעוברת כל גבול עם כל 'תודה'. ולפעמים גם בלי. 

ולא, זה לא גורם לי לרצות לחיות. לא, אפילו לא קצת. לא, אפילו לא אם. לא... 

מצחיק. 

אנשים שיש עליהם bounty שאפשר לחיות עליו לנצח בלי לדאוג לדבר הם אנשים שלא רוצים לפגוע בהם לעולם.

מי שזה לא יהיה שמחפש underage כדי להגיע לבלוג הנ''ל. די. זה כואב.

נ.ב. 

איך יכולתי לשכוח? 

ספר לורוניקה מארס. פאקינג ספר. שכבר יצא. ואו. 

לא יודעת עד כמה טוב זה יהיה בלי כריסטין בל, שהיא די ניל פטריק האריס של ורוניקה, אבל פאקינג ספר. ואו.