ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

הייתה אדם הרבה יותר מגניב ממני.

בכנות, בהרבה, ממש. 

בת ה-16 שהייתי התחילה ממערכת יחסים שהיא לא בדיוק עיכלה. לא לגמרי הבינה. לקח כמה שנים עד שהיא הבינה לגמרי את "מבנה אופי הטיפוסי לגבר מתעלל", קיבלה את היכולת לנתח הכל בצורה צלולה. 
בת ה-16 שהייתי רק צחקה, מוקדם מאוד, "יום אחד הוא ירצח את אשתו והילדים שלו ויתאבד".  

אבל לבת ה-15 שהייתי אין שום זכות להעלות תלונה על "בעילה אסורה בהסכמה", כי בת ה-15 שהייתי קיבלה החלטה שקולה, מחושבת, מדויקת, וצלולה לחלוטין, שהבעיה היחידה בה היא טכנית, של 20 ימים בדיוק (והעובדה שבסופו של דבר זאת הייתה התחלה של משהו לא טוב בכלל). 

לבת ה-16 שהייתי נמאס מהר. מאוד. ובין לבין, היא גם התחילה להבלע קצת ע"י בפד. 

מחוסר יכולת לסיים מערכת יחסים, בת ה-16 שהייתי עשתה את הדבר ההגיוני היחיד שיכלה לעשות - לבגוד. הרבה. באמת, הרבה. לפעמים בצורה שאפילו קיימת בה תכלית וטעם, לפעמים פשוט החלטות טיפשיות, בפדיות ו, מנקודת מבטי כעת, ממש ממש גרועות. 

מה שלא הופך אותן לניצול או טראומה, אלא רק להחלטות ממש, ממש גרועות. כי בהמשך בת ה-16 שהייתי גם קיבלה החלטות ממש ממש טובות, שהדבר היחיד שמפריד בינן לבין ההחלטות הגרועות הוא... כלום, בעצם. רק דעתי אחרי המעשה. רק שהציבור יתפתה לקרוא להחלטות הטובות ההן... אחרת.

בת ה-16 ושמונה חודשים שהייתי כבר לא שמה שום זין. 

שזה שקר, אולי, כי למרות שבת ה-16 שהייתי שאיימו לה בטלפון בהתאבדות הייתה עסוקה ב"אגב הזדיינתי עם, תהנה עם המידע הזה", היא גם עשתה צעדי וידוא איומי שווא. ואפילו כתבה. אפילו כתבה, אז, "אוהבת". 

הייתי רוצה ללטף את ראשה של הילדה ההיא וללחוש שהיא כל-כך ברת מזל לא לדעת עדיין מה זאת אהבה. שמערכת היחסים, טורנדו ההרס ההדדי ההוא, לא כולל אהבה אלא רק את ההורמונים שלה, ולכן כמות הסבל שנגרם לה היא בעצם נורא נורא מוגבלת. 

בת ה-16 ותשעה חודשים שהייתי כבר באמת שמה כמות מינימליות של זין. בת ה-16 ותשעה חודשים שהייתי גם קראה את "אחת עשרה דקות", ויש לי הרגשה שזה היה חלק נורא נורא חשוב, אם מתחשבים בתזמון של הסמסים הראשונים ההם. 

ואז, בת ה-16 שהייתי עשתה דברים שאני מספרת עליהם בגאווה של החלטות גאוניות, שאני לא מתחרטת עליהם אפילו לא לרגע, שאני זוקפת לזכותם הרבה דברים שאני יכולה לעשות עכשיו. 

הדברים שבת ה-16 שהייתי עשתה אפילו לא שנויים במחלוקת. 

הדברים שבת ה-16 שהייתי עשתה מוגדרים אצל רובו המוחלט של הציבור כשגויים בתכלית, ללא כל ויכוח.

אף אחד אפילו לא היה שוקל את מילותיה של בת ה-16 שהייתי שאמרה שזה רעיון טוב, פשוט היו שוללים אותם כדבריה של בת 16 שממש עוד מעט תגדל ותבין.  

"(...)לולז, אנס באינוס 2 אוסר עלי להאנס ע"י אנס באינוס. עכשיו תגידו את זה 5 פעמים מהר, ברצף."

בת ה-16 וסוף חודשים שהייתי, כבר יכלה לסיים סופית מערכות יחסים, והיא גם עשתה את זה בלי להביט לאחור. (עד הרגע בו מערכת היחסים התחילה לרדוף אחריה בסטוקריות מטורפת).

בת ה-16 וסוף חודשים שהייתי גם ישבה, בדיוק שנה אחרי, ורבה על סקלפל שבסופו של דבר הפסיקה לריב עליו והוא הוחרם לה. מתוך ההבנה שאין שום קושי בהשגת נוספים.

ואחרי כמה ימים, לבת ה-16 וסוף חודשים הזו קרה תהליך פתאומי, רגעי ממש, אולי אפילו במובן של מתג שנלחץ אי-שם, בלתי הפיך ולא ניתן להסבר. 

ובת ה-16 שהייתי נגמרה, למרות שטכנית היו עוד 8/11 ימים, תלוי איך סופרים. כנראה 8, כי 11 ימים לפני עוד הייתי מאוד בת ה-16 שהייתי. 

ובת ה-17 שהייתי... 

אני לא סולחת על הטלה בספק של שיקול הדעת של בנות 16.

אני חייבת את זה לבת ה-16 שהייתי. 

ואני חושבת המון במונחים של WW16YOMD. 

מסדרת שולחן בחדר.

אחד המדפים שלו קורס עלי במפולת של טפסי בנק ותלושי שכר.*

מגיעה למסקנה שהגיע הזמן לרכז אותם בצורה מסודרת.

...

משווה מחירים של תיקי הרמוניקה באינטרנט.

(כבר 20 דקות)

*היו שם גם ספרים. הרבה ספרים. 

בכנות, ברצינות, ובצורה די רצינית.

שמחתי שהתעוררתי משום מה ב"שלוש שעות לפני ניתוח" בהן מותר "לשתות עד כוס מים אחת". 

חבל רק שאחרי מספר לגימות הבנתי שלא משנה שאני מתה מצמא (כי חוק מרפי. זה הכל. אני יכולה להזכר בעשר וחצי בלילה שהיי, הנוזל היחיד שנכנס לפי הוא כוס תה בשש וחצי בבוקר, ומוזר, אני מרגישה ממש בסדר ולא שמתי לב אפילו, אופס. נכון לעכשיו לא שתיתי שלוש שעות. מתה. מצמא.), כוס מים אחת אני לא אשתה. רק כמה לגימות, כשכל אחת עשתה לי קצת יותר בחילה עד שויתרתי.