לא טעיתי בלזהות את האושר הטהור של אותם ימי ראשון. ידעתי את ערכם היטב עוד לפני שנלקחו ממני. באמת שלא הייתי צריכה לאבד אותם כדי להבין כמה הם יקרים לי.
לא שזה עוזר.
בקשה מוגזמת בשבילי היא לנהל שיחת חולין לא מחייבת עם יצור אנושי אותו אני מחבבת בכנות.
והוקסמתי לגמרי מהיצור הספציפי הזה. אולי זו טעות או אשליה או דלוזיה, אבל נוצר אצלי הרושם שהוא מתנהג כמוני כשיש לי מצב רוח טוב. כלומר, צבוע בצורה מוחלטת כל-כך שאי אפשר להבין אם באמת יש לו אופי משל עצמו, מעבר להתנהגות שמסתכמת ב"הדבר הכי מתבקש לעשות בשלב זה".
מקסים בעיני. יוצא לו מעולה. חבל לי שלא יצא לי לשאול אותו אם אני טועה. עבר כבר כל-כך הרבה זמן.
בפעם האחרונה בה שמעתי אותו מדבר, עם אחרים, חשבתי שראיתי בבירור את אותו הדיאלוג אותו אני מנהלת במקום לענות בכנות ששום דבר לא בסדר.
ועכשיו - אולי זה המחסור באנשים שנמצאים מולי. כנראה התופעה בה מפתחים חיבה לאנשים רק מעצם הנוכחות בקרבתם.
כאן זו ללא ספק אשליה עוצמתית ביותר של חיבה חסרת כל בסיס רציונלי.
משהו כמו 10 שעות על פני חודשיים, עם מנה נדיבה של שעמום, גרמו לי להכנס למשהו שלא באמת הייתה לי כוונה להכנס אליו.
ועכשיו - זה פשוט מפתה. להראות יפה אחרי כל-כך מעט זמן, יחסית לעיסוק העיקרי שלי.
עיכבתי אותו היום, ובעודו מסביר לי את היתרונות בלהמשיך...
המזוכיזם שלי לא ממשיך לשפשופים חזקים כל כך שהם יוצרים סימנים כחולים.
אני לא מכירה אותו. בכלל.
בכלל.
בכלל.
ובכל זאת אני פה.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
