ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

בעמוד 13 של עבודת השורשים שלי, מופיעות (פחות או יותר) המילים הבאות:

יוסף ___, נולד ב-28.12.1920 במריאופול. כשהנאצים נכנסו לעיר באוקטובר 1941, מול עיניו נורו יותר מ-100 מבני משפחתו. בדרך נס אביו דחף אותו לעליית הגג, ואמר לו שעליו לשרוד כדי ששם המשפחה ישאר. (ספוילרים: גורל שם המשפחה כמעט נחרץ ב-2012, כשצאצא הזכר האחרון הפסיק לחיות. אלא אם כן מישהי אחת תחליט לא לשנות אותו בעת הנישואים.) אחרי הירי הוא חזר לביתו כדי לקחת מסמכים, אבל אחד משכניו הסגיר אותו לנאצים. הוא הצליח לברוח לרוסטוב בלי מסמכים, שם קרובי משפחה אישרו את זהותו. אחרי כן הוא התגייס לצבא. 

בשנת 1946 נישא לאנה ___. (היא ממש ליד, חיה-בקושי ברעננה. היא סבתא רבא שלי, ואני מחבבת אותה מאוד. היא יהודיה לחלוטין, ויש לה סיפור מלחמה אחד או שניים. לרגע נורא נורא התחשק לי לשנות את שם המשפחה, עד שהזכרתי לעצמי שזה טיפשי לחלוטין.)

נפטר ב-1974 מסרטן. (3 שנים אחרי שנכדתו הראשונה, אמא שלי, נולדה.)

אז יש תמונה טובה הרבה יותר של המצבה הזו במקום הירי, בצירוף כמה מילים על זה שסה"כ באוקטובר 41 נטבחו שם 16,000 יהודים. 

נחשו את הפליאה שלי, כשקמתי בבוקר יום השואה וזלגתי ליד אמא לראות תוכנית בוקר רוסית. 

רק כדי להתקל בתשדיר על התהלוכה, החוקית לחלוטין, ברחובות לבוב, הזאת - 

תכלת, צהוב, בגדים לאומיים... 

לכבוד השנה ה-71 להקמת זה. מספיק לקרוא את כתובת הקישור, באמת. 

http://en.wikipedia.org/wiki/14th_Waffen_Grenadier_Division_of_the_SS_(1st_Ukrainian)

מיד אחרי, תשדיר קצר על זה שהשנה, ב-9 למאי, לא תערך בקייב תהלוכה. חלקית כדי למנוע פרובוקציה *חץעצוםעלהפסקההקודמת*. ניצולי שואה, וסתם אנשים שבמקרה יצא להם להלחם בנאצים, מוזמנים במקום להתאסף באולמות סגורים. כל סמל המקושר לחגיגות ברוסיה נאסר. [הניצולים (וסתםהאנשיםשסה"כיצאלהםלהלחםבנאצים) עצמם לא אוהבים את הרעיון]. 

אני מבינה כמובן שזה קרה בגבולות אימפריית הרשע, אבל ברצינות....................... 

אני כועסת. זה עושה לי בחילה.  

אני חושבת שצריך להכניס את מיין קאמפף להרבה תוכניות לימודים (דע את האויב) במקום לצנזר אותו, ואני כועסת. 

נאו-נאצים - טוב. חוקי. לגמרי בסדר. אין שום סיבה בעולם לאסור על קיום מצעדים נאו-נאציים. חופש הביטוי, נכון?

לחגוג את הניצחון על גרמניה ברחובות, וכוכבים אדומים למיניהם - EEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEVIL. אם אימפריית הרשע עושה את זה, צריך לאסור על זה תכף ומיד! למי 'כפת מהיסטוריה. 

מממ. 

(גם אף מילה על יום השואה בישראל. יכתבו מספיק גם בלעדי. לא בטוחה שיכתבו על רשימת רצחי העם שקורים עכשיו במקומות שלאף אחד לא אכפת מהם, אבל לא נורא.)

הוא הפסיק להכתב באוטובוס חמש דקות אחר-כך. סתם ככה. פשוט... סתם. עוד לא חזרה היכולת לכתוב בצורה שוטפת. 

הייתי פרודוקטיבית ביום שלישי. מספיק בשביל לרדת לדואר וסוף-סוף לקנות כרטיס אשראי בינלאומי. 

אחר-כך, כשבניגוד לכלללללללללללל כללי הבטיחות ההגיון ומה שאני יודעת באופן כללי שרבטתי ססמת פייפאל על פתקית ודחסתי אותה למגירה, נתקלתי בפתקית זהה עם הססמא לפאקינג לסטפאס שחיפשתי אינספור שעות. חשתי שביעות רצון עצומה.

הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות את התוכן המלא של ג'מקאפט 2. 

שמתי את האמפי להטען. 

אחר-כך העברתי את היום עד שהוא נגמר.

התעוררתי בקושי ברביעי, התקלחתי, שכחתי את הפן על השידה. 

העברתי כמה שעות עם אחיינית. חזרתי הביתה. הכנסתי את הפן למקומו. 

נמנמתי. התלבשתי חזרה. יצאתי.

לשמוע שירים מסוימים באמפי הטעון (לא לעוד הרבה זמן...) גרם לי לחייך בצורה בלתי נמנעת.

שלפתי פלאפון והתחלתי לכתוב פוסט. לא עבד.

חלק נכבד מהנסיעה ישב במושב מולי גבר אטרקטיבי בצורה מוזרה. 

בפעם שעברה בה נפגשנו, לפני שנתיים וכמה שבועות, בגלל היותנו לא מאוד חכמות הגענו למצב של הליכה יחפות על מדרכות לוהטות בתל אביב.

הלקח לא נלמד. הפעם טיפסנו עד קצה שובר הגלים, על אבנים שחלקן חדות בהחלט. 

מיותר לפרט יותר. 

אתמול צלעתי לעבודה, ואז צלעתי לראות את סרט הלגו. 

בערך רבע שעה לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט סיימתי סוף סוף את הנערה שבעטה בקן הצרעות. 

gemcraft 2 it is. 

(כבר יש לי רגשות אשם לפרסם פוסטים שנכתבו ככה. המ.) 

צהריים. אמא ואני רואות תוכניות שיפוץ ומדברות על שמלות. 

"אני רוצה סגוש'ונקה."

-"קניתי היום."

"סגוש'ונקה?"

-"כן."

"אמא." 

לא הייתה לנו סגוש'ונקה בבית כבר הרבה הרבה שנים.

זאת ההגדרה המילונית לאמא. 

(כמהשניותלפניכןהיאראתהלגמרילגמריבמקרהתמונהשליעםתחתוניםחדשים.מביך.מביךמביךמביך.)

לנוכח העובדה שכבר התחילו יריות בעיר שנולדתי בה, החלטתי בספונטניות לשלוח הודעה בפייסבוק לאבא. 

לאחי הקטן קוראים מירון והוא נולד לפני חודש בדיוק. 

(אזמהאתעושהחוץמלשבתעםהבכורהוסטוקריות?מביךמביךמביך.לפרסםסטטוסיםבפייסבוקבאנגלית.כלכךפשוט,כלכךקריטי.)

אגב סטוקריות, העברתי את הלילה בלנסות למצוא דברים על מאמן. גוגל. זה התגלה כמשימה קשה בהחלט. גרועה.

(אגב לנסות למצוא דברים, התחלתי את הספר השני וכל-כך עלה לי על העצבים שפאקינג כולןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן שכבו עם מיקאל בלומקוויסט בספר שנקרא "גברים ששונאים נשים". אז חשבתי רבות על פמיניזם וצביעות מוחלטת בסגנון. כולל שלי.)

שמתי עגילים. אלה של סבתא, כי הם עשויים מזהב טוב שסימפטי יותר כשנוצרת דלקת, אחרי שלא שמתי עגילים הרבה זמן.

גם לק.

דפקתי אותו תוך פחות משעה ואין לי חשק או כוח לתקן. המ.

לסבתא קראו אהבה. לאחותה תקווה. לאחותן השניה אמונה. ואז יש את האחות הרביעית (או שלישית, או שניה... לדעת את סדר הילודה מעבר לכוחותי.), טניה.  

ברחתי משיעורי אוקראינית ובכיתי מחוץ לדלת כי לא רציתי להיות שם כשהייתי בת 5.

יש שפות שלא רוצים ללמוד.

ומה לעזאזל עם נאצים בכלמקום שוב? כל כך 1930.

(מאוד מורשתי.

עשיתי את עבודת השורשים שלי תוך כמה שעות ביום אחד כמה חודשים אחרי תאריך ההגשה)