רגשות אשם אכן מתעוררים בי כאשר אינני מפרסת פוסט קרוב לשבועיים.
ליתר דיוק, מפרסמת פוסט אחד שעובר לטיוטות מהר מאוד.
וכל-כך הרבה, וכל-כך כלום.
שמלה יפה ושמלה יפה מדי. כסף.
אבל השמלות, ואו.
אוכל.
משקל שנשאר על גבול ה-45, ומוזר, כי באמת שאוכל.
כאילו, מלא אוכל.
ספר שקריאתו נקטעה ע"י חילוץ חתול ולא שבתי אליו מאז. דברים קטנים כאלה.
הודעה לא צפויה בוואטסאפ, ועוד אחת ועוד אחת.
די.
מרפק מחלים. ברך משעשעת. נפלתי מעולה הפעם.
לק. לקים. קניות.
סוללות העכבר נגמרו. שאלתי את השלט. לא לשכוח להחזיר עכשיו.
גרון. חרא. בכלל, כל-כך חם (סליחה, קר לי בכלל) ועייף. הנופים של טקסס נראים מדויקים מאוד. אבל שמתי לב שאין לי כתוביות כעבור חמישית פרק, ואחרי שנסיונות למצוא כאלה כשלו התייאשתי בחציו.
אין לי חום. הזוי. התעוררתי הבוקר מרגישה גרוע הרבה יותר ממה שציפיתי.
זה נראה כמו משהו שכתבה מישהי בלי חום?
מוגזם אפילו יחסית אלי.
וכמעט המשכתי ללכת, אבל היא שמה לב, חייכה. עמדתי שם קרוב לשעה, היא המשיכה להיות היא. כצפוי, כזכור, כמצופה. עם חוסר השינוי הזה כמעט ואפשר לנחש איך בדיוק זה ימשיך. ואני... הו. ועכשיו זה אפילו לא קורץ לי, החברה שלה. החיים.
אסור להקפיא מגשים מסוימים, הם נשברים אחכ.
'ני נראת זוועה.
'ני מרגישה זוועה.
מה עבודה עכשיו?
אני הרי אפילו לא יכולה לחשוב או לכתוב או להתקיים.
כן, יותר מסביר שהסיבה היחידה לזה שהמוח שלי בקרשים היא הפרח. הנה, נחסכו מאות שקלים על פסיכולוגים.
מאמץ ההתעלמות גדול מדי, עשית את זה לעצמך (זהלאשהייתהליפאקינגברירה,ישבתילבדבאמצעהלילהבשדההתעופהמספיקשעותבנסיוןלמנועאתזה) מייאש מדי, וכל הסוגריים זה בכלל נורא. גורר תופעות לוואי לא נעימות.
לא, אני לא יכולה להתמודד עם זה.
הלאה.
חסרונה של מלפ מורגש.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
