ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

לפני כל כך הרבה שנים שחצי מחיי עברו, מספיק בשביל שעדיין ארגיש את זה. 

ובחלום, התיישבתי ליד חברה ואמרתי "איזה כיף שמעעולם לא התעסקתי בזה. כל כך הרבה דברים נמנעו".

יום אחד אפסיק להרגיש את העקבות שהשאירו הרגשות שלי אז. 

לא היום. היום התעוררתי עם חשק לדבר איתה.

ציון שפחות מ-2% מכלל הנבחנים מקבלים. 

שהושג תוך פחות מ-30 דקות, כשממוצע הבחינה הוא שעה. 

לא אומר שלא היו שאלות שטניות ברמת הקושי, לא אומר שלא חשבתי שאטעה, שטעיתי. 

זה לא מספיק. 

מה עושים כש-150/150 לא מספיק? 

אני חוששת שלא אסבול פחות מ-90 יותר לעולם. 

אני לא בטוחה שזה יעזור. או אפשרי. 

אני מכירה יותר מדי אנשים חכמים מדי. 

הכל מלא באומללות ריקה ומשועממת. 

יש לי אמירם עוד יומיים, אבל

אני רוצה לעשות תואר. רוצה? נניח שרוצה. 

אבל אני לא רוצה לחיות.

אני צריכה כסף בשביל לעשות תואר.

אני צריכה לעבוד בשביל כסף.

אבל אני לא רוצה לעבוד, למה שארצה לעבוד אם אני לא רוצה לחיות? 

אני רוצה לשרוד שנתיים עם ציוני הצטיינות כדי שאצטרך פחות כסף כדי לעשות תואר. 

אבל איך בכלל עושים את זה עם הלא-חכמה-מספיק שלי?

יש לי כל-כך הרבה שאלות לפעמים והסכם לא כתוב מונע ממני לשאול אותן כי זה אף פעם לא נגמר טוב.

וכך עובר חודש, אחרי חודש, אחרי חודש. 

למה במאי '14.... ואז בספטמבר '14... ולמה בכלל... ומה עכשיו? מה אני עושה פה?

כל הצעה נתקלת בכעס. 

אני לא רוצה לעשות -משהו- אם אני לא רוצה לחיות. 

למה שאהיה מוכנה לעשות משהו אם אני לא רוצה לחיות?