שכבתי על המיטה בחלוק מקלחת, מתגלגלת מצד לצד בשעמום ובוהה, בעיקר בעצמי, כשנתקלתי בידיעה שהוא נדקר. כשרשמתי את שמו בגוגל, ידיעת החדשות הראשונה, שהתפרסמה דקה לפני החיפוש שלי, הכריזה על מותו. מוות שטותי ומיותר כל-כך לא מתעכל אצלי. ולמרות שמוות שלו ספציפית לא אמור לעורר אצלי יותר רגש מכל שאר אלפי האנשים שמתו היום, עדיין. השיער שלי שמסודר בצורה מושלמת, באורך שיא שכמעט מגיע לישבן, וההופעה הנחמדה שאראה, מתקבלים אצלי כולם עם מנת ריקנות נדיבה. נזכרתי רק הרגע שאחרי ההופעה הקודמת בה הייתי, אנק פגש אותי שם, בתקופה בה עוד גר ב... ב? יופי :) אני זוכרת שזה היה השלישי באוקטובר, ולא מסוגלת לזכור את הכניסה לדירה. מחר אסתכל בתשומת לב גדולה יותר על סשה ואחליט אם הוא אכן יפה כפי שהיה נדמה לי לפני שבועיים.
שני אנשים שאני לא מכירה ניגשו אלי הערב.
הראשון, שאל אם הכל בסדר, כי פחות או יותר עמדתי בלי לזוז צמודה לקיר איזה עשרים דקות. הבהרתי שזהו מצבי הטבעי.
השני... אני לא בטוחה.
אני צריכה לדבר עם מישהו, אבל זה ממש יותר מדי לבקש.
הוא כמעט מושלם להשאיר אותו פה כמו שהוא, רק שיש עוד סוגיה חשובה.
האם אכפת לי? כל עוד זה איך שזה. אם זה ישתנה לכיוון הנחשק. האם, באמת, אכפת לי או שאני חסרת ___ מספיק בשביל להשאיר הכל כמו שזה כל זמן שאפשר.
אלוהים אדירים, קלטתי הרגע שהשיר הזה קיים פחות זמן מהבלוג.
מה עשית בגיל 11? עברתי ככה בסוף מ-4 עד 22. קיבלתי תשובות לא מאוד מספקות את יצר המלודרמה.
עם אנשים חדשים אני נוטה לשקוע בנוסטליה חמורה שכוללת את כל הדברים בעולם, ולעזאזל, היו הרבההההההההההההההההההההההההההההההה מהם.
"מה, הוא בא לאסוף אותך -שוב-?"
השפרצתי עליו מים, ואז העברתי לילד הרצאה אודות הסקת מסקנות.
בשישי הסתכלתי על זכר והוא היה מאוד מאוד יפה. הרגשתי שמחה זעירה כשהבנתי שהוא שלי ל-45 דק' כפול 5. לא נחנקתי כשאני רושמת את המספר שלו (אפילו שהייתי יכולה לקבל אותם רק מהצצה קטנה על דף, ביחד עם השם המלא והמייל), מבטיחה לשלוח לו מידע שהוא ביקש, מהרהרת האם הכל ברור.
הוא הציע לי טרמפ.
נראה שלא הכל היה ברור?
"והוא ראה אותי והציע לי טרמפ. אין אנשים שמציעים טרמפים בלי לרצות"
כשהחיים נותנים לך פאי לימון בחלון ראווה עם מרנג מעל אתה קונה אותו, ואז מגלה שהדונאט שאכלת קודם היה בעצם טעים יותר.
אני רוצה לישון. בלי חלומות מתישים עם עלילה סבוכה, בלי מחשבות צלולות על היום יום בזמן שינה, בלי להתעורר ואז להרדם ואז להתעורר שוב.
אני לא מרגישה כל כך רע.
אני רק שבוע יותר מדי בלי היכולת ללכת, ויותר מדי בלי היכולת לישון. בלי סיבה. בלי שום סיבה שלא אוכל להשאיר את המוח שלי בלי בייביסיטר אלקטרוני עד שישקע לשינה, ובכל זאת, הנה אני כאן.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
