שלוש אפס שלוש.
אולי מעט מעציב שלוקח לי יותר מעשרים וארבע שעות לכתוב.
לפני שנה ו- היינו במסעדה ההיא בהרצליה. הייתי מובכת נורא ולחוצה למדי וזה הרגיש בעיקר כמו דייט ראשון (Not that I know how one feels...). באותה נקודת זמן כבר היו לנו לפחות 500 שעות שיחה רצופות (וכנראה פי הרבה יותר), ובכל זאת יכולתי רק לשתוק ולהנהן ולהרגיש לא בנוח. היין עשה את שלו, ומעבר ללשתוק ולהנהן גם בהיתי בו בצורה מאוד חד-משמעית. יש למקומות כאלה בנסיבות כאלה השפעה כזאת עלי.
שלשום הרגשתי בדיוק אותו דבר. המסעדה הייתה אחרת והנסיבות גם, ובלי קשר לכמות הזמן שעברה ולזה שכבר בכלל לא יוצא דופן להיות לידו, הייתי פשוט מובכת.
אני מרגישה הרבה יותר טוב במקומות מבודדים חשוכים וחסרי כל מעמד.
פנינו לרחוב הברזל ולרגע הופתעתי. "אני חושבת שאני יודעת לאיזה מסעדה אתה מתכוון..." -"איתי לא היית כאן." "אאה..." חיוך. דווקא היו דברים שרציתי לומר. אבל זו לא הייתה המסעדה שנכנסתי אליה פעם וחיכיתי בה לטייק אווי, ביקום אחר לגמרי.
והוא אומנם לא יודע, אבל גם שם כבר הייתי. פעם אחת בלבד. כל זה שלו עכשיו.
לא הייתי בטוחה אם אני עומדת להרביץ לו או להתחיל לבכות כשהוא דיבר על זה. היה טוב אם הייתי מתפרצת ומסבירה לו טוב-טוב מה עובר לי בראש כשהוא מספר לי את זה. "טיפש, אתה לא רואה שזה בדיוק מה שאתה עושה עכשיו? אתה לא מבין שזה זהה כמעט לגמרי? וכשאתה מספר לי על זה... תסתכלתסתכלתסתכל. תחשוב על זה שוב לרגע. זה לא נראה לך מוכר מאיפושהו? היית מעז אי-פעם לומר שהוא רע לה?"
התאפקתי.
זה בהחלט זמן הזוי להתחיל בהליכים בירוקרטיים שיכללו הפיכת כל אבן שאי פעם עברתי לידה.
ומשום-מה, מתפתח אצלי ביטחון הזוי שעוד שנה וחצי זה יהיה הכרחי. רק צריך לא לפחד ולא לשקר ולקוות שהאבנים לא חשודות מדי.
רק כשעמדתי לצאת מהמכונית, התקרבתי אליו ולחשתי דברים שאני צריכה לומר. חודשיים. עוד חודשיים. לא אוותר. למען האמת, עכשיו אני לא זוכרת בכלל מה אמרתי.
אילו היה לי האומץ להראות את קומץ השיחה בוואטסאפ שניהלתי עם אנק, זה היה אומר לו הרבה יותר. "האנושות לא מסכימה איתך".
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
