ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

בדרך חזרה ממכון תפקוד ריאות עם אמא בבית חולים שיבא (שלא להתבלבל עם מכון ריאות, שנמצא במרחק של 10 דקות הליכה מהירה משם), תפסה את עיניי המילה "סגול".

לא סגול כמו בחצי מהחפצים שלי, סגול כמו ב"בית הספר סגול למדעי המוח".

מתחת היה משהו עם אלצהיימר או פרקינסון. 

הסגול הזה גרם לי להעצר. 

אני מרפרפת שוב בתנאי הקבלה שאין לי, שאין לי אפילו לא קצת, שאני לא מאמינה בסיכוי שלי להשיג. ומילא תנאי קבלה, אבל אני גם חסרת כל אמונה ביכולת שלי ללמוד שם, ובזמן שאני לומדת שם להוציא ציונים מספקים. 

והרצון נעשה מעיק יותר. 

"מה אם כן הייתי יכולה?"

ולכן ה-150, ה-250 שלי שובר לי את הלב. 

אותו החלק של אנגלית שיש בפסיכומטרי. אם הייתי עושה פסיכומטרי, אם הייתי שומרת על ה-150, כמה הייתי צריכה לקבל בשני הפרקים האחרים כדי להגיע ל-7304050 שהייתי צריכה? 

מה אם זה סך הכל ציון סביר ביותר בשבילי, והייתי יכולה להוציא גם יותר?

אולי פשוט הייתי יכולה להתחיל ללמוד שם? (ואני לא יכולה להתחיל ללמוד שם, אני לא יכולה להתחייב לשלוש שנים רצופות במקום אחד, אני לא יכולה להתחייב לנוכחות, מה שאני עושה עכשיו חכם והגיוני הרבה יותר, אבל, אולי פשוט הייתי יכולה?)

אבל אני כל-כך חסרת תועלת, הרי. אני שכחתי בצורה מוחלטת איך פותרים משוואות בסיסיות ביותר, למרות שעברו רק 4 או 5 שנים מהפעם האחרונה בה עשיתי את זה. 

הבגרויות שלי הן מקרה טראגי שעדיף לא לדבר עליו.

אפילו מנת המשכל המשוערת שלי עצובה. בלתי מספקת. 

בעוד חודשיים ושמונה ימים נפתח סמסטר 2017א'. 

אני מתחילה אותו במקום שמתאים לי הרבה יותר, לתואר שמתאים לי יותר (אולי?), כשאני תולה את כל הלימודים ביכולת שלי לקבל מלגה. רק צריך ציונים קרובים לשלמות מהיום הראשון שם. אין לי תוכנית גיבוי או משהו. אני חייבת לשמור על ממוצע לא נורמלי בעליל. 

אני אוכל לעשות תואר שני במדעי המוח, זה קרוב מספיק. אני אוכל לעשות הרבה דברים.

ובכל זאת, אני נושמת "איזה חרא רעיון עניין הלימודים הזה היה" בחיוך קטן. 

בילדותי העבירו יותר מדי זמן בלקרוא לי מחוננת ולא מספיק זמן בלהסביר לי כמה זה רע. 

אני לא גאון או עילוי, אני לא קרובה אפילו.  

חוסר היכולת שלי לעשות דברים אינסופי ממש. 

אני לא טובה במתמטיקה או פיזיקה או כימיה, ואפילו בבגרות בפאקינג ספרות הצלחתי להכשל. לשון היה קרוב. היה קרוב מדי. 

KOTATSU. 

היכולת לזכור מילים, הרבה מאוד מילים, גם היא חסרת תועלת כשקאנג'י נראה כמו נופ אחד גדול.

אבל 150, לעזאזל.

למה?

אליה אני נכנסת לצידו.

אמרתי שאכתוב, אבל על מה?

הכל נשאר כשהיה. 

אני לא מתנגדת כשמרביצים לי ובועטת בצורה בלתי נשלטת במפשעה אם מנסים לדגדג. 

איזכורים לכל דבר שעשינו אי פעם. 

אני יושבת על הפאקינגדברואומהזהבכלללעזאזלכאילופשוטחתיכתרצפהמוגבהתממש במקלחת, וצוחקת שהוא אפילו לא יוכל להתקלח כי הדוש נמוך מדי. הוא ניגש מתחתיו, לבדוק, ומציין את כמות האמון שהוא נותן בי. אפילו לא שמתי לב שהידית מאחורי. 

איזכורים. 

ועם מי עוד אוכל לדון בתחרות הזין הישראבלוגרית הזו ברמת הרצינות הזו?

וגם,

רק לצידו הצלחתי לנסח לעצמי, סוף סוף, את העניין עם העניין הקצת הרבה אובססיבי שלי.

פשוט כל כך כמו "הוא מזכיר לי אותי כשאני משחקת".

היי, נראה לי שלא שמעתי א-ליס. 

(יווווו, זה היה עלוב ולא ראוי.) 

ידידויות מתערערות בהכרזה על ברוגז, שנענת ברצף ארוך של מילים על למה לא. (כי סידור העבודה של שבוע הבא מדכא מדי)

הטרנספר סטודנט רואה לראשונה את זו שיושבת ליד החלון בשורה האחרונה ללא תלבושת בית ספר ומחמיא על הלבוש, ורק כעבור כמה שעות אני נזכרת שהתשובה תמיד צריכה להיות "אני נראת טוב יותר בלי".

אז מה אם העניין שלי הוא לא כזה בכלל, ואני לא העברתי אף לא רגע בלפנטז על קרבה רומנטית. אף לא רגע אחד.

זו התשובה. כי ככה.

ורק לפני שבוע אני צחקתי כל כך שצחקתי בלי קול ואז הוצאתי את הפלאפון וניסיתי ככל יכולתי לשחזר בכתב את מה שנאמר לי על הרכבה על כלי ללא אמצעי הגנה. מפתיע יותר שהסתדרנו בכלל.

איזו מילה חמודה זו ברוגז. חבל שהיא לוותה ב"כדי שלא תעלבי".

אבל אני י-די-דו-תית. ממש, ממש ידידותית.

הפעם הראשונה בחיי בה היה לי אינטרס חזק להתיידד ואפס מושג על הדרך.

זה הישג גדול נורא. לצחוק עם מישהו.

אז מה אם אני סטוקרית פסיכית. כלומר, גם סטוקרית, וגם פסיכית. רמות הסטוקריות שלי לא פסיכיות בכלל.