כי אנחנו ילדים פלצנים ונרקיסיסטים. שישבו עם כוס יין אדום טוב מדי, מדברים בצורה מלאת חשיבות עצמית על שטויות. במקרה הטוב. במקרה הרע נשב עם כוס יין אדום טוב מדי ונדון בבחורות שיודעות או לא יודעות למצוץ.
ואם להשתכר ולא להיות בטוחה עד כמה יש לי שליטה עצמית, אז לשכר אותי בלגימות הראשונות של אותו יין אדום, עם כריכים קטנים עם גבינות עובש כחולות וסלמון נא ובצלצלי שאלוט בחומץ בלסמי. עם מעט סרטנים בצד. יש לי דרך פשוטה ביותר לדעת שאני מעט שיכורה.
אבל, לא משנה כמה שיכורה אהיה, מסתבר שאני עדיין יכולה לומר לא אם אני רוצה מספיק. בקרב בין השנאה העצמית לחרמנות, השנאה העצמית תמיד מנצחת.
#stillnotfucking.
אנחנו מחכים למונית, ואני מתחילה לזמזם.
Alis is a bitch
She is just a witch
I really hate her
Why does ken date her
"מה?"
-"כלום."
אני חזיתי את זה בצורה מדויקת למדי. האופטימיות שלי הייתה טיפשית.
"אני מרגישה כמו היטאגי. כאילו בישלו אותי ואז שברו ואכלו את מה שהיה בפנים."
טיול לילי בשום מקום שיש מתחת לבית. לילי מספיק, שום מקום מספיק, בשביל שארגיש בנוח לפתוח חולצה מכופתרת כדי להפיג מעט את החום.
"כמה רומנטי, אליס. לאור ה... איפה הפאקינג ירח? אין ירח?"
"וזה חזיר בר כאילו, אומרים לציידים לא לירות עליהם כי זה רק מעצבן אותם יותר. אבל הוא נראה חמוד דווקא. בכל מקרה, זה באסה כי אני כן רוצה להרוג אותו ולאכול אותו."
"בקיצור תחזרו למטבח מה אתן מזיינות את המוח"
-"אבל אתה מבשל יותר טוב"
"אין בעיה, אבוא אתכן."
"אני גם לא מסוגל לזיין זונה"
-"היי, זיינת אותי"
"אבל לא תמורת משהו.
כאילו
תמורת אהבה"
*מתה*
מתי הבנתי שהמוח שלי ואסיד זה לא אחד גדול.
בצורה מפתיעה לעומת הרגשתי בזמן אמת, כעת הזיכרון שלי צלול מאוד, חוץ מאותם רגעים שפספסתי.
ההתמודדות שלי עם חור בזיכרון הייתה נוראית. בלתי נסבל. בלתי נסלח. לא לדעת מה קרה במספר שניות מחיי.
אובר-.
ניתוח פסיכולוגי פלצני, נרקיסיסטי, מלא חשיבות עצמית.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
