ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

אז בכל עשרות הרגעים בשבועות האחרונים בהם האצבעות שלי וכל תא אחר בער ברצון לכתוב היה לי לפטופ. אבל לא. 

יש אדם שאני שולחת לו צילומי מסך של בלוג, חתוכים, ללא סימני זיהוי. אני לא מספרת לו עליו. פוחדת. חוששת. מקווה שהוא עייף מכדי לשים לב לזה שמדי פעם יש מילה כמו "פוסט". 

יש לו פריווילגיות אבא גוסס. 

הכרתי אותו מאוחר מדי. 

אני חמודה ואני משחקת והוא באפיסת כוסות ואני מוצאת את זה מקסים. 

באוטובוס בדרך לעבודה חשבתי שאחטוף התקף לב מכמה שאני אוהבת. כפי שניתן לראות, אני עדיין חיה. 

עכשיו ישבתי לקרוא שיחות שהתרחשו חודש לפני שפתחתי את הבלוג. זה היה מדהים ממש. 

ו

מי

לא

יכולה

פאקינג

לכתוב.

זין.