רוב הזמן אני באמת די בסדר אני בנאדם ממש נחמד

צוחקת המון ואני די חברותית, קל להסתדר איתי

בסה"כ כולנו כאלה לא? מושלמים מבחוץ, ומבפנים מרוסקים, ורוב מה שאנחנו עושים במשך היום זה לכסות את מה שקורה בפנים..

מכסים באיפור, מכסים בחיוך ובאלפי צחקוקים והערות שנונות שמשדרות ש"אין עליי בעולם הזה, אני מדהימה".

זה מנגון ההרחקה שלי לפחות. 

אני לא מסוגלת באמת לתת לבני אדם אחרים להכנס לי ללב, אבל פעם זה לא היה ככה....

כל אחד היה מורשה להכנס ולצאת איך שבא לו, ללא שום בדיקה נרחבת שמאשרת לו להכנס עמוק לתוך הלב שלי,

ממש כמו רחוב ציבורי, כניסה חופשית.

לאט לאט אנשים התחילו לצאת מהרחוב, כאילו מודיעים על צאנמי שגולש ברחובות וכולם חייבים להתפנות

עברתי תקופה שדרשה ממני בכוח להתחיל לבדוק בקפדנות כל אחד שנכנס, כי פחדתי שכולם יברחו שוב

כשהייתי לבד, הבנתי שלא כל אחד צריך להכנס, וזה גם בסדר לא להרשות לכולם.

היו כמה שדחפתי בכוח החוצה מחיי כי הבנתי שהם נורא אוהבים כניסה חופשית ולא מעניין אותם בכלל לשבת, לדבר, קפה משהו..

הם היו באים לבקר רק כשהיו צריכים אותי, או שהתחשק להם באותו הרגע אחת מההערות המשעשעות שלי

אחרי תקופה של שנה, שנה וחצי שהבדיקה הקפדנית שלי הותירה אותי לפעמים קצת בודדה אבל מוגנת היטב,

חשבתי שהאוכלוסיית אנשים שלי - וואלה, איכותית!

אוי ואת פגעת בנקודה מאוד רגישה אני חייבת להגיד את האמת

את טסת לחו"ל, וזה בסדר

יש לך חבר חדש, וזה בסדר

את נורא עמוסה, וזה בסדר

אבל להעלם מחיי למשך חודש וחצי? זה לא בסדר

לא רק שנכנסת לחיי, את נכנסת על תקן V.I.P, לא יכולתי כבר לדמיין אפשרות של להוציא אותך מהנפש שלי

היית אחותי... ונלחמתי המון המון המון בשביל שתשארי כזאת.

גם כשסיננת בטלפון

גם כשאמרת שאת עסוקה וגיליתי שהיית עם הצעצוע החדש שלך

גם כשדחית וביטלת ושיקרת - ניסיתי שוב.

יום אחרי יום, הייתי מוצאת דרכים חדשות לגרור אותך אליי, וכל פעם מחדשת היית רצה רחוק

כשהתייאשתי שלחתי לך הודעה "אני אוהבת אותך, אבל זאת הפעם האחרונה שאני מתאמצת... אני לא יכולה לרדוף אחרייך יותר"

וענית שאת אוהבת גם ואת מנסה.

ממה שאני מבינה מהחיים שלי, לאהוב זה רק להשתמש במילה - אלא גם לבצע

ולנסות זה לא רק להגיד שאת מנסה, אלא לעשות כל דבר כדי להשיג את המטרה.

אחרי שבועיים שקבלתי ממך כאפות של שתיקה, החלטתי לצעוק

הוצאתי הכל מולך, בכיתי ונשברתי ואמרתי לך כמה ששברת לי את הלב, כמה שניסיתי להשאיר אותך איתי, את לא רצית

את העדפת את העולם החדש שלך, והעדפת אותי בחוץ.... 

היית אחותי, ומשפחה לא מחליפים. נפגשנו, חשבתי שתמצאי תירוץ מספיק טוב בשביל היחס 

ומה אמרת לי? שזה לא עשה לך כלום.

לא האסמסים, לא הבכי.. ואפילו לא הרגשת בחסרוני

וזה היה שובר לב, לשמוע את אחותי, אומרת לי שחודש וחצי בלעדיי זה לא בעיה -כשאני כל לילה הייתי הולכת לישון רועדת מדמעות.

בכל יום שאנחנו לא מדברות ואת לא מראה סימן של אכפתיות, השער נסגר קצת יותר

אני מקווה שיום תמצאי סדק בקיר שהקמתי, ותרצי לעבור בו - בלי שאני אכריח אותך.