ישרא בלוג-בהחלט תקופה שאני לא אשכח בחיים. אבל עכשיו הגיע סופה.

אני כבר כמה ימים מחכה לשֵבת ולכתוב את הפוסט הזה.

תהיתי הרבה לגבי ישרא בלוג בשבוע האחרון.

ויש לי החלטה, והפעם, ואני שלמה עם עצמי...

אני עוזבת.

הבלוג הזה. הוא כבר מת.

פעם היה בו חיים, הייתי מתרגשת כל כך לפני כל פוסט ופוסט ומפיקה מכל דבר

קטן שקשור לישרא בלוג הנאה ומעבירה את רוב שעות היום שלי פה.

היום זה אחרת. זה לא כמו פעם.

ניסיתי להחזיר לבלוג את החיים, אך ראיתי שפשוט אין טעם... מה שהיה היה,

זה לא יחזור.

הבלוג פשוט תקוע בנקודה מסויימת,

יש עליות בחיים וכמובן גם ירידות ובעצם הבלוג הזה לא מצליח להראות אפילו טיפה

מהחיים האמיתיים שלי. אני מתבגרת, אני משתנה, עוברים עליי דברים.. והבלוג?

סתם עומד לו שם, אפילו לשווא. פה ושם מעדכנים מה קרה היום ומה אני אעשה מחר,

אבל חוץ מזה.. פשוט כלום. כבר אין טעם.

החיים האמייתים חולפים לידי...

ועכשיו אני הולכת אליהם כדי שלא אפספס את הרכבת האחרונה.

כל השנה וחצי הזאת שבה הייתי בישרא בלוג.. אני יכולה להגיד בלי שום ספק

שזאת הייתה חוויה מדהימה.

ישרא בלוג כ"כ ביגר אותי, שינה אותי, עשה אותי אדם אחר, בוגר יותר.

המקום הזה בעצם היה מן מפלט שאליו אפשר לברוח ולהוציא את כל הרגשות שסובבים

 אותך כל פעם...

ואיך אפשר לשכוח את כל האנשים המדהימים שהכרתי פה..

עם חלקם נפגשתי, העברתי זמן רב בשיחות נפלאות בטלפון.

אפשר להגיד שיצרתי פה חברויות מדהימות שתמיד ישארו לי חרוטות  בלב.

כל המפגשים, החוויות האלה, אני לא אשכח לעולם.

עם האנשים שהכרתי פה וחשובים לי אני אמשיך לשמור על קשר.

אני לא רוצה שכל זה יעלם בגלל שאני לא אמשיך לעדכן פה. אני אנסה לשמור על

זה הכי הדוק שאפשר ולא להרפות. כי זה חשוב לי, וזה לפחות ישאיר לי זכרון טוב מפה.

אז ישרא-בלוג- תודה לך על תקופה נהדרת בחיים. למרות כל הדברים הפחות נעימים,

תודה!

זאת בלי שום ספק תקופה בחיים שאני לא אשכח.

אבל עכשיו, זה באמת הסוף.

אבל תזכרו ש.. "סוף הוא תמיד התחלה חדשה."

אני עוד אעשה אולי איזה עדכון פה ושם. בשביל לעדכן מה מצבי,

ואולי מידי פעם ברגעים ממש חשובים שחשוב לי להנציח.

ואת הבלוג אני לא אמחק,

כי תמיד טוב שהוא ישאר שמור פה ואני אוכל לבוא אליו ולראות איך הייתי פעם.

אז לכולכם- תודה על תקופה מדהימה,

ולאותם אנשים- תודה שתמיד הייתם שם בשבילי ברגעים הקשים,

ותמכם, ותמיד ידעתם לכתוב את התגובה שהכי תשפר לי את המצב רוח.

אני אוהבת אתכם הכי בעולם! ולא אשכח אתכם אף פעם.

עד לפעם הבאה (שתיהיה אולי רחוקה מתמיד)

לולה.

זהו, עוד מעט זה כבר הסוף.

8 שנים ביסודי, באותו בית ספר...

הוא כבר נהיה לי כמו בית,

חלק ממש גדול מהחיים, מהשגרה, מחיי היום-יום,

עם כל הפרצופים שהייתי רגילה לראות מידי בוקר, אותם פרצופים מחייכים ויפים,

שגורמים ליום שלך להיות הכי נהדר שאפשר..

עוד מעט כל זה יגמר. יתחילו חיים חדשים, תתחיל שגרה חדשה וזרה, שלא הכרת..

בעצם הכל יתחיל מהתחלה.

ביום רביעי הקרוב יש לנו מסיבת סיום של סוף כיתה ח'.

כל החודש האחרון היו לנו שיעורי דרמה, וממחר נתחיל פשוט לעבוד רצוף מהבוקר

עד סוף היום בלי הפסקה, ולפעמים גם אחרי צהריים.

זה דורש אנרגיות רבות.

ההצגה כבר כתובה, ויש לנו מורה נהדרת לדרמה שעושה עבודה מדהימה.

עכשיו אנחנו מתחילים להעמיד הכל, ואפשר להגיד שיש הרבה עבודה.

נתנו לי תפקיד ממש נחמד (:

למרות שאני יוצאת בסופו של דבר בתפקיד מעט "ביצ'ית" (משהו שלא אופייני לי כ"כ ^^),

בכל זאת זה משעשע.

כל יום שעובר סוף השנה מתקרב יותר ויותר, ואפשר כמובן להרגיש את זה,

התחלנו ממש לרוקן את הכיתה, אפילו את כל הכסאות הוצאנו כדי להעביר אותם

לאולם של ההצגה.

זה קצת  עצוב לראות את הכיתה ככה.

אני ממש מתרגשת לקראת ההצגה. בכלל לקראת היום הזה, הטקס, כל האנשים שיבואו

במיוחד בשביל לראות אותנו.

ואוו.. אני כ"כ מקווה שיהיה כייף.. אני בטוחה שבעצם שזאת תיהיה חוויה מדהימה.

יום למחרת יש לנו את הגיבושון לקראת התיכון, ונלך לפגוש את כל הילדים שיהיו איתנו

בתיכון.. וגם לזה אני ממש מחכה לזה! (:

אז אני עמוסה בדברים, ומנסה לעמוד בזה כמה שיותר טוב וכמובן להנות מכל רגע.

אני עוד אעדכן אתכם לגבי המסיבה, תחזיקו לי אצבעות בהצגה ^^

אוהבת ושמחה מתמיד,

לולה.

אני מרגישה מוזר.

אני צריכה לעשות משהו עם עצמי.

יש לי מן הרגשת חניקות, יאוש לפעמים, מועקה שכזאת שנמצאת אצלי בפנים ולא מוכנה לזוז.

מצבים כאלה קורים לי הרבה. אני לא מצליחה לשלוט בזה.

אני לא מסוגלת להסביר לעצמי למה זה קורה.

פשוט סתם ככה...

אני מנסה כל הזמן להעריך את כל הדברים שיש לי, כדי להזכיר לעצמי

שקיבלתי המון, שזכיתי בהמון דברים מדהימים שכ"כ חלמתי עליהם פעם...

לנסות להזכר בזה ואולי זה יחזיר לי לפעמים את השמחה.

אני פשוט לא מבינה למה זה קורה..

רגע אחד אני הכי מאושרת בעולם... וחשובת על כל הדבים שקיבלתי, וכל הדברים

הכיפית שאני מחכה להם בקוצר רוח, ובדך כלל עושים לי ממש טוב כשאני מעלה

אותם שוב לזכרוני..

אבל זה כבר לא עוזר.. ז"א, זה כבר עבר, המשכתי הלאה.. אני צריכה לעשות עוד

דברים מיוחדים כאלה גם בהווה, כדי לא להתקע כל הזמן על העבר.

ערבה הציעה לי למצוא לעצמי עוד תחביב חדש.

אולי היא צודקת בזה שהיא טוענת שאני רק מנגנת בגיטרה וכל היום רק עם המוזיקה.

אולי זאת באמת מן בועה כזאת שאני מכניסה את עצמי עליה. בעצם מפלט.

כדי לברוח מהמציאות ולהכנס לבועה הזאת שלוקחת אותי הכי רחוק שאפשר, וכך

אני שוכחת מהצרות מסביב.

אולי כדי להיות מציאותיים יותר לפעמים. אני צריכה לחשוב על זה.

אני פשוט צריה למצוא לעצמי עוד תחביב חדש.

האמת? שיש לי המון תחביבים, שאולי אפילו הזנחתי בתקופה האחרונה, כי המוזיקה

נכנסה לי לחיים ובעצם כיסתה את הכל.

למשל ספורט, כשהייתי קטנה הייתי כל הזמן בחוץ, עם חברים,

משחקת כדורגל [כן הייתי טום-בוי שכזאת. ^^] , ומה שאתם לא מדמיינים לעצמכם.

אולי יעזור לי לצאת יותר החוצה. לראות עולם חדש, להפגש עם חברות לפחות שעתיים

ביום, כי בימים שאני יוצאת, לרוב יש לי הרגשות טובות.

אני צריכה לפתוח דף חדש עם עצמי. להוציא את עצמי החוצה, אפילו בכח.

גם אם החברות לא יכולות. פשוט לצאת, אפילו עם האופניים.

ואז אולי אני אחזיר לעצמי יותר את השמחה (:

סופשבוע טוב לכולכם.

אני אחזור לעצמי במהירות האפשרית! (:

לולה.