יומן מסע

לפני כמה שנים הלכתי למטפלת בשיאצו. הייתי עייפה כל הזמן, חסרת אנרגיה, ורציתי שהיא תעזור לי להעצים את האנרגטיות (אז עוד לא תרגלתי יוגה). היא הייתה חמודה, רצינית, ומקצועית מאוד, בחורה בערך בגילי, והטיפולים היו טובים ואפילו קצת עזרו לי. בסוף טיפול השיאצו ה"רגיל", היא תמיד עשתה לי קצת מסאג'. אני מאלו שנורא אוהבים מסאג', אבל שקצת קשה להם לקבל... מבוכה מסויימת שנובעת מהקרבה הגופנית, מהמגע, מהצורך להתמסר. אבל לאט לאט התרגלתי אליה, הכרתי אותה, וממש חיכיתי לסוף הטיפול על מנת לקבל את המסאג'. עד שפתאום קלטתי שאני באה אליה רק בשביל שהיא תיגע בי קצת. בשביל שמישהו יגע בי קצת. ההכרה הזאת הכתה בי. לא הייתי מוכנה לקבל את זה. את הנואשות הזאת, את ההשפלה, שאני צריכה לשלם בשביל שמישהו יגע בי, את הבדידות ללא מוצא שמביאה אותי למקומות שנתפסו בעיניי, איומים. זה היה יותר מידי לאז, ופשוט הפסקתי לבוא אליה, בבת אחת. לא יכולתי לשאת את מה שהבנתי. עדיף היה להמנע, להמנע לגמרי, מאשר להפצע מהמציאות השורטת הזאת.

אומרים שמי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. הרבה שנים נמנעתי. לא יכולתי. ועכשיו, עכשיו אני יכולה? אני מרגישה קלסרופוביה. קירות המציאות סוגרים עלי, מתקרבים, מתקרבים, מכל עברי... אני רוצה לצרוח לפעמים, ומה זה יעזור?

בסוף שיעור היוגה האחרון, בעוד המתרגלים שוכבים אפרקדן (שוואסנה) המורה החדשה והחמודה הסבירה שהיוגה מעצימה את האנרגיה החיובית (אנרגית החיים, הנשימה, פראנה) מחד, ומאידך נפטרת מאנרגיה עודפת. האם אתם רוצים להשאיר משהו כאן? איזו אנרגיה לא טובה שמפריעה לכם? היא שאלה. אני צרחתי מבפנים, והצרחה יצאה החוצה בדמות שתי דמעות שציירו שני שבילים קטנים, מדגדגים, מזוויות עיניי עד לשערי, ונעלמו בקרקפת.