יומן מסע

את דויד הכרתי לפני כמה שנים כשחפשתי מנקה. תמיד חשבתי שניקיון זו עבודה לגברים. הוא התחיל לעבוד אצלי פעם בשבועיים שלושה, גם כי אין לי תקציב ליותר מזה וגם כי אנחנו שניים, גור ואני, ואני מסתדרת. הוא שקט, דויד, ועדין וחרוץ. מההתחלה היה לי ברור שבלנקות הוא לא משהו, אבל שהנוכחות שלו בבית נעימה. הוא אוהב את גור. כשהוא מקדים, וגור עדיין בבית, הוא תמיד שמח. Comon sava? הוא צוהל לקראתו, ומצליח לתקשר איתו איכשהו, בלי שפה משותפת, ומשחק איתו קצת. עם הזמן נודע לי שיש לו שני ילדים, בן ובת, שנמצאים בצרפת אצל הורי אשתו. הבן שלו בגיל של גור, ואולי בגלל זה הוא ישר התחבר אליו. פעם אמרתי לו שנראה לי שהוא טוב עם ילדים. הוא סיפר לי שבארצו, בחוף השנהב, הוא היה מורה בבית ספר. עם הזמן נולד לו עוד תינוק. הוא לא רצה עוד ילד, כי חשש מהנטל הכלכלי. אבל אשתו, נוצרייה אדוקה, לא הייתה מוכנה לשמוע על הפלה, והוא קיבל את המצב. זו הייתה תקופה קשה. הוא היה מגיע עייף, טרוד, טרוט עיניים ומספר לי קצת. אף פעם לא במירמור או בכעס, אף פעם לא השמיץ את אשתו, למרות שכעס עליה מאוד. הוא לא ראה את הילדים שלו שבצרפת כבר כמה שנים. הוא שומר איתם על קשר, ותמיד מזועזע, בדרכו העדינה והמופנמת, כשאני מספרת לו על אבא של גור. הוא מאוד מתגעגע לילדים שלו ומאוד גאה בהם. הבן שלו מצטיין בלימודים. אני לא מתפלאה, מפני שדויד עצמו מאוד אינטלגנטי. תענוג לדבר איתו, פעמים רבות חשבתי על חוסר הצדק בכך שאדם כמוהו מנקה בתים, עבודה שאין ספק שלא מתאימה ליכולותיו וכשרונותיו.

לפני שעברתי לתל אביב, גרתי תקופה קצרה בעיר אחרת, מרוחקת יותר. הייתי מאוד קצרה בכסף ואמרתי לדויד שלצערי לא אוכל לשלם לו יותר עבור הנסיעה הארוכה (באוטובוסים) ולכן שנאלץ להפרד. הוא הסתכל עלי ואמר לי באנגלית המצורפתת שלו, אני לא אשכח את זה לעולם, voyager, זה לא הכסף, זו המערכת יחסים. לא האמנתי. הייתי במקום כל כך נמוך אז, בלי עזרה, עם תחושה שהעולם בגד בי ושאני לגמרי לבד. והנה, הבנאדם הזה, שיש לו כל כך הרבה פחות ממני, פחות כסף, פחות בטחון, פחות אפשריות, פחות עזרה, הוא, לא אכפת לו הכסף, אכפת לו מהמערכת יחסים. נפשי נקשרה בנפשו.

פעם הוא קנה אוטו. איכשהו. גירד איזה 4000 שקל, וקנה משהו. אחרי כמה חודשים, הוא הילווה את האוטו לחבר והחבר עשה תאונה. האוטו הלך. הייתי די מזועזעת. ידעתי בכמה דמים עלה הרכב הזה. הוא לפחות החזיר לך את הכסף? שאלתי. לא, דויד ענה, אין לו להחזיר. נו, אני שאלתי, אתה לא רותח עליו? הוא לא התכוון... דויד ענה, ומאז אין לו אוטו.

תמיד ידעתי שיש לו אשרה של פליט. המצב בחוף השנהב מורכב מאוד. יש שם ממשלה חדשה, בחסות צרפת, שחלק המאוכלוסיה מתנגדת לה. עד עלייתה של הממשלה החדשה הייתה מלחמת אזרחים בחוף השנהב, ועכשיו, השליטים החדשים מתנקמים, מעלימים ושולחים לכלא את מי שהיו קודם לכן בצד השני, כמו דויד. הם יכולים לומר עליך הכל, דויד אמר לי היום, להעלים אותך, ואף אחד לא ידע מה קרה איתך אף פעם.

לפני כשנה וחצי, לפני סיפור התאונה , דויד רצה לחדש את הביטוח של הרכב. הוא ביקש את עזרתי. הלכנו יחד למשרד הפנים, שם נחשפתי לקמצוץ מחיים של פליט בארצינו. אשרת הפליט שלו פגה, ולא הסכימו לחדש לו את הביטוח עד אשר תוסדר. לא עזר שהסברתי להם שהוא מחכה להחלטה כבר כמה חודשים, ועד אז, רוצה לנהוג על פי חוק, ברכב עם ביטוח. עשיתי כמה טלפונים לאירגונים שמסייעים לפליטים, ונאמר לי שעניינו של דויד בטיפול, שיש עוד רבים כמוהו, שימתין. תמימה שכמותי, אז לא ידעתי את כל מה שאני יודעת היום על מצב פליטי אפריקה בארצינו, לא הבנתי שדויד הוא רק עוד אחד מיני רבים. דברתי בתקיפות, שאלתי כיצד יתכן שהוא מחכה כבר חודשים, ולמה לא מסייעים לו להסדיר את מעמדו. לא הבנתי. רק ראיתי מולי אדם שרוצה לנהוג על פי חוק, שרוצה לעבוד ולהתפרנס על פי חוק, ושהמדינה לא מאפשרת לו.

הוא מאוד מודאג, דויד. הוא ביקש ממני היום להסביר לו מה כתוב בעיתונים בעברית. לפני כמה ימים עצרו אותו, לקחו מיד את הפלאפון והחזיקו אותו כמה שעות. יש לו מסמכים שמראים שעניינו בטיפול, אחרי כמה שעות שחררו אותו. אני מודאגת, אמרתי לו, היום תורם של הדרום סודנים ומחר יהיו אלו החוף שנהבים. מה יהיה אם ישלחו אותך? הוא לא יכול לחזור, שם יודעים שהוא ממתנגדי המשטר, ומי יודע מה יעשו לו. אולי גאנה. בגאנה המשטר יחסית יציב, ורבים מגיעים אליה מחוף השנהב. אבל חבר שלו קיבל הארכה של אשרת הפליט שלו, והוא אופטימי.

ביום ראשון הוא ועוד כמה מחבריו יפגינו מול הכנסת בעת ביקורו של נשיא ארצם בארץ. דויד השיג להם את האישור. כל השאר פחדו לנסוע לירושלים להשיג את האישור. דויד נסע. הוא לא פוחד, הוא אמר לי. הוא הסתובב שעות עד שמצא את המקום, עד שהגיע לאדם הנכון והשיג את האישור. חלק מהחברים חשבו שהוא משקר, שהוא לא פוחד מפני שהוויזה שלו מסודרת, הוא סיפר לי בחיוך. הראתי להם את המסמכים שלי, שאני בדיוק במצב שלהם. הוא הראה לי מדבקה שקיבל, וביקש שאקריא לו מה כתוב עליה. אישור כניסה חד פעמי למתחם הכנסת. כן, אמרתי לו, נותנים לכם להפגין, אבל מי יקשיב לכם? מה זה יעזור? חייבים להלחם, הוא אמר, חייבים. ואני אופטימי, אני יודע שאני אנצח. הסתכלתי עליו, על המבט שלו, על הכוח שלו, על האנושיות הבלתי נתפסת שלו.

בהצלחה בהפגנה, אמרתי לו, ואם יהיה לך זמן, בבקשה תנקה גם את המקרר. הלכתי מהר. לא רציתי שיראה שאני כמעט בוכה.

דויד, אף פעם לא הכרתי בנאדם כמוך. אתה אולי הבנאדם הכי ברמה שאני מכירה. יש לך ערכים ועמוד שדרה מוסרי בתוך מציאות גזענית, חסרת צדק, שרירותית, מאיימת ומייאשת. אתה בנאדם כל כך מיוחד, אני לומדת ממך. הלוואי ויכולתי להיות יותר כמוך, אמיצה, לוחמת, אופטימית. אלי ישי הוא לא חצי הבנאדם שאתה, לא רבע. זה שקוראים לכולם, לכולנו, באותו שם, "בני אדם", זו סתם טעות.