יומן מסע

אין כל כך מה לעשות. אני מעבירה בראש את החלופות וחושבת, been there, done that לא באמת מאמינה שמשהו יכול להשתנות. לפעמים אני חושבת שהתרגלתי שזה ככה.

זה כוחו של הרגל.

להתרגל זה לוותר. להתרגל זה להפסיק לקוות. (זה מפחיד אותי). ברגעים הטובים מתגנבת לה איזו תיקווה, או מחשבה שאולי בכל זאת. אבל התיקווה ניראת כל כך חיוורת אל מול ההתרגלות, היא ראויה ללעג, היא מגוחכת ביומרנותה.

זה פאתטי.

בהתחככות עם העולם יש איזו נחמה. נדמה לי שאולי המצב פחות חמור משנדמה לי בדלת אמותי. אם זה היה סרט אסונות, אז סיכויי לשרוד לא היו קטנים יותר מאשר של האחרים. כל עשייה טובה (זה ריפוי בעיסוק) אבל יש פעמים שכל עשייה נדמת כדורשת אנרגיות אינסופיות.

זה חוק שימור האנרגיה.

קול מותש, חדגוני, חוזר אומר לי, הרכבת יצאה מהתחנה, מאוחר מידי. מאוחר מידי, מאוחר מידי. אבל אני עוד כאן! לפעמים איזו מחאה קטנה מתארגנת לה בחטף. כל עוד אני בחיים, לא יתכן שמאוחר מידי. זה לא אפשרי. 

זו לוגיקה.

ואם זה ישאר ככה לתמיד? אז זה שווה את זה? טוב, כרגע אין ברירה, אבל אולי עוד כמה שנים, כשגור יהיה כבר גדול, ועצמאי... מחשבות לא נעימות. איזה ביזבוז! אם רק היה אפשר לסגור את המחשבות כמו ברז דולף.

זה חוק שימור החומר.

הי, אם דברים רעים קורים, אז למה שלא יקרו גם דברים טובים? הרי אם זה כ"כ שרירותי, אז הסיכויים הם פיפיטי פיפיטי. כן, ההסתברות הזאת נכונה רק לגבי הנצח. כאן ועכשיו, במקטע הקטן הזה, זה לא עובד.

זה כשל סטטיסטי.

היה נחמד אם הייתי יכולה לכבות אותי ואחר כך להדליק מחדש. במחשב זה עובד בדרך כלל. אף אחד לא באמת יודע למה.

זה, ככה זה.