עבר. גם השבוע הראשון עבר והתחיל השני.
בימים הראשונים, כמו בכל שנה, ראיתי סטודנטים טרודי מבט, מחפשים. את חדר 218א', את השרותים, את הקפטריה. אני יודעת איפה הכל. מזמן. והפעם גם אני תלמידה. זה היה מוזר, אבל מוזר אחרת ממה שציפיתי. חשבתי שלהכנס לכיתה כתלמידה, יהיה בשבילי כמו עוגיית המדלן ההיא. חשבתי שפרץ זכרונות ותחושות מהעבר ישטוף אותי. זה לא קרה. גם לא הרגשתי את התחושה המכוננת, זו שהרגשתי ביום הראשון הראשון שלי, התחושה שאומרת: הגעתי הביתה. כאן הוא מקומי. מה כן היה? קצת אכזבה על שבנתיים לא למדתי שום דבר חדש. אני מרגיעה את עצמי בכך שנכנסתי לשיעורי מבוא ושבטח בהמשך הסמסטר אני אלמד הרבה. חלק היה ממש משעמם. זה כשלעצמו מוזר, כי ה כ ל מעניין אותי. היה גם מוזר לחוות את הסיטואציה מצידה האחר. לראות את ההתרגשות של המרצה ההיא, שהודתה שזו לה הפעם הראשונה שהיא מלמדת קורס מבוא בכיתה גדולה. היא לא הסתדרה עם המקרופון וקולה רעד (פסיכולוגית. מומחית להפרעות חרדה. בחיי). כמעט התחשק לי להניח יד על כתפה ולומר לה איזו מילת הרגעה. והמרצה ההוא, שנורא חשוב לו להיות נחמד, אבל הוא בעצם לא כל כך נחמד.
היום בשיעור התיישבה לידי בחורה אדומת שיער. "אני לומדת אצלך את המבוא ל***" היא קבעה עובדה. "הי", אמרתי, ולא הרגשתי מבוכה כלל. במהלך השיעור היא לא מספיקה לכתוב משהו, ומבקשת להציץ ברשימות שלי. אני נותנת לה.
אני מסתכלת מסביב. היתכן כי בכל שנה הסטודנטים נעשים צעירים יותר? חשבתי שאקנא בהם, על צעירותם, על כך שהכל פרוש ופתוח לפניהם. אבל לא חשתי קנאה. ראיתי אותם כמו שאני רואה את הסטודנטים שלי, בסלחנות, באמפטיה משועשעת. כנראה הייתה לי איזו משאלה כמוסה לשחזר איזו תחושת שייכות שהרגשתי אז. אבל זה לא יקרה. כנראה שיש לי צורך לשחזר תחושה טובה, של הצלחה, שאני עושה את מה שאני הכי טובה בו. אולי זה יקרה קצת, בהמשך, כשאלמד דברים חדשים. כנראה שאני רוצה להתמלא במחשבות חדשות, ברגשות אחרים. כנראה שאני רוצה לצאת מהעור שלי, לצאת לחופשה מהמחשבות שלי. וזה קצת הצליח. יש משהו בלהיות סטודנט שהוא כמו חופשה. לא צריך לדאוג. הדרישות ברורות. אין מקום לספק באשר למה צריך לעשות עכשיו. צריך לנוע מחדר לחדר, בזמנים קבועים מראש. להקשיב, לכתוב, לחשוב. אני אוהבת להיות תלמידה. תגידו לי מה לעשות ואני אבצע. רק לא להחליט לבד. רק לא להיות גדולה.
אבל אני גדולה. ומלמדת (3) קורסי מבוא בעצמי. (ושוכחת את המצגת).
אתמול באה לביתינו סוקרת מטעם הממשלה: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. באופן כללי אני (טיפה) אנרכיסטית (נו, בשוליים) ולא מעוניינת לשתף פעולה עם הממסד. אבל היא עמדה שם, כל כך קטנה, כל כך עדינה, כמו בובה, לא צעירה בכלל. וחשבתי על כך שזו הפרנסה שלה ושבטח היא מקבלת את שכרה לפי מספר הסקרים שהיא מצליחה למלא. ושכבר ערב, ושזו עבודה ממש מבאסת. אז הכנסתי אותה הביתה ואותי לסטטיסטיקה. היא שאלה כל מיני שאלות וגם, כמה שנות לימוד יש לי. לא הצלחתי להיזכר בדיוק. תואר ראשון זה שלוש שנים, אבל התואר השני לקח ארבע... והדוקטורט? כמה שנים זה היה? מתי אשרו לי? לא זכרתי. בסוף אמרתי משהו, אבל לא בטוח שזה ממש מדויק. בכל מקרה, יותר ממחצית שנות חיי אני תלמידה. ועכשיו אני ממשיכה להיות תלמידה, ודרכי כלל וכלל לא סלולה בפני.
(זמנים לא כל כך טובים. אני נלחמת בשיניים ובצפרניים לא לשקוע. לפעמים אני מצליחה. לפעמים זה פשוט סמיך מידי).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
voyager