יומן מסע

יש הרגשה שאני מכירה היטב. היא דומה קצת לערפול-סחרור שמרגישים לפני ששוקעים בשינה, אלא שמתרחשת בערות ואינה נעימה כמו הראשונה.

משהו מתערער ונשמט, והרגליים מרגישות כמו פלסטלינה והנשימה הופכת שטחית. משהו לא מסתדר באופן עמוק מאוד ובסיסי. התחושה המרכזית היא: לא יכול להיות שזה קורה. לא יכול להיות שזה קורה לי. אני קוראת לתחושה הזו: פליאה.

זכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי מתרחשים בדירה ההיא, בקומה הרביעית. גרנו שם בערך שנתיים, ואני הייתי בת שנתיים עד ארבע בערך. לפני כן, גרנו במקום אחר, בעיר אחרת. משם אני זוכרת שיחים ובתים טובלים בירק. אבל יכול להיות שאלו לא ממש זכרונות, אלא ידע מאוחר יותר שהדבקתי לשם אחר כך. אבל מהדירה ההיא יש לי זכרונות ממשיים. אני זוכרת איך היא נראתה בדיוק, איפה כל חדר היה. אני זוכרת אירועים שקרו שם, שברבות השנים אימתתי אותם עם הורי.

כל כך אהבתי את הנוּק שלי. הנוק היה המוצץ האהוב שנקרא על שם בית החרושת הגרמני שייצר אותו. אני זוכרת אותו. גדול, עשוי מגומי חום צהבהב. מנופח ומלא אויר. אפשר למצוץ אותו או ללעוס אותו. היו לו טעם, ולעיסוּת, וריח, ומגע מסויימים מאוד. היינו בלתי נפרדים, אני והנוק.

אני זוכרת שערב אחד אבי אמר לי שהנוק הלך לאיבוד. בת כמה הייתי? אולי קצת יותר משנתיים, אולי כמעט בת שלוש. אני זוכרת את המקום המדויק בדירה ההיא שזה קרה. אבא שלי יושב על הריצפה בגבו אל הדלת הלבנה. והוא אומר לי. שהנוק הלך לאיבוד ואין יותר.

ואני זוכרת שידעתי שהוא משקר.

בת שנתיים וחצי או רבע לשלוש לא מבינה מהו שקר ואת ההבדל בין שקר לבין אמת. אבל אני זוכרת את התחושה ההיא. משהו מאוד מאוד בסיסי לא בסדר. משהו מעורער. ובעיקר: לא יכול להיות. לא יכול להיות שהוא אומר שהנוק הלך לאיבוד כי הנוק לא הלך לאיבוד. הוא לקח לי אותו.

אני זוכרת שהלכתי למטבח לחפש את הנוק במקומו הקבוע במגרה. אבל הוא לא היה שם. אני לא זוכרת אם בכיתי, או מחיתי, או צעקתי. סביר שכל אלו.

התחושה שאני קוראת לה "פליאה" מהותה נעוץ בהכחשת המציאות. משהו מתרחש שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות כפי שאני תופסת אותה. זוהי הפליאה עבורי- ערעור יסודי של האמנה בסיסית. מאז התפלאתי פעמים רבות. אני מתפלאת לנוכח שקר, רוע, אטימות, גבהות לב, חוסר צדק, ניצול. הכחשת המציאות גורמת לתחושה של פיצול מנכר. אני מביטה, ואיני מאמינה למה שעיני רואות. שסע נפער. פעמים רבות השסע של הפליאה כואב ומדמם.

בשנים האחרונות אני מנסה להתבגר. לא להיות פעם אחר פעם הילדה הקטנה שלקחו לה ושיקרו לה. אני מנסה בכל כוחי לא להתפלא. הפליאה קורעת אותי. המציאות תמיד מנצחת. ולפעמים אני מצליחה. לא להתפלא. לומר לעצמי: ככה זה. אין מה להתפלא על כך.

ישנה הרגשה שאני מכירה היטב. אני קוראת לה: פליאה, והפעם הראשונה שחשתי בה הייתה כשאבי שיקר ואמר שהנוק הלך לאיבוד ואני ידעתי שהוא משקר, בטרם הבנתי מהו שקר.

אני מעבירה את השרביט לשדות שכותב מרהיב. בטח מישהו כבר העביר לו לפני. לא נורא.

לפירלה שמאוד ותיקה בישרא, אבל אני גיליתי את הבלוג שלה ואת כתיבתה היחודית והמרגשת ממש לא מזמן.

לרותי קוטלר ולחגית ר' שאת שתיהן אני אוהבת לקרוא.