יומן מסע

פגשתי אותה במקרה, במקום בלתי צפוי וצפוי: בתור בקופת חולים. לרגע לא הייתי בטוחה שזו היא, רגע בו היא הייתה היא ולא
היא. ראיתי אותה מקצה המסדרון וזיהיתי אותה לפי העמידה המיוחדת לה, כמו נטועה
בקרקע. כשהכרנו, לפני 18 שנים, אמרתי לה שיותר מכל היא מזכירה לי עץ. אז היה לה
שיער ארוך מאוד, אותו הייתה קולעת לצמות מסביב לראשה, כמו בתמונות החלוצות,  ולפעמים הייתה נותנת לו דרור, ומפזרת אותו סביב
כתפיה וגבה כמו של.  משהו בתנוחת הגוף נותר, אבל העץ הפך לאבן. שערה התקצר והיה נדמה לי שהיא כבדה יותר, קרובה יותר
לקרקע מאשר לשמיים.

בז'אנר ספרי המחזור האמריקניים יש קטגוריה:  Most likely to succeed.  ללא ספק, מכל אותם צעירות וצעירים שהכרתי בשנות
ה20 לחיי, הייתה היא המתאימה ביותר לתואר. מוכשרת, בלי להיות יהירה, מצטיינת, בלי לדרוך על אחרים, מוערכת ואהובה, בלי לעורר קנאה. היא למדה משפטים, ועסקה בנושא של זכויות אדם. באותם ימים התלבטה אם לנסוע לארה"ב להשלמת הדוקטורט או להישאר
בארץ ולהמשיך להתפתח במקום העבודה שלה שהיה קשור לתחום עיסוקה האקדמי ושאותו אהבה.
בסוף התקבלה לאוניברסיטה טובה, ונסעה. הקשר בייננו ניתק.

היא נפנתה לעברי מקצה המסדרון, לרגע הביטה בי. האם גם היא זיהתה-לא-זיהתה אותי? מה חשבה באותו הרף
עין? כיצד השתנתי אני? ומיד חייכה אלי ואני אליה וצעדנו אחת לעבר השנייה כמו שתי
רכבות בשאלת חשבון. כשהתקרבנו זו לזו עצרתי רגע בהיסוס, והייתה זו היא שחיבקה אותי
בחום. איך לא שמרנו על קשר? אולי כי ההכרות בייננו הייתה קצרה יחסית,  אבל כשחיבקה אותי נזכרתי עד כמה אהבתי אותה.

מצאנו שני כיסאות מרוחקים מעט מהתור הארוך לבדיקות הדם והתחלנו להמטיר שאלות זו על זו, מנסות לבלוע
בכמה דקות קורות חיים של כמעט 20 שנים. היא סיפרה לי שפגשה בחור אמריקאי, שזו
הייתה אהבה גדולה, שהם התחתנו ולאחר שסיימה את הדוקטורט שלה, הביאו לעולם ילדה.
היא סיפרה שתכננו לחלק את חייהם בין שתי המדינות ושסברו שכאנשי אקדמיה יוכלו לעמוד
בכך. אחרי לידת הילדה גילתה פער בין עמדותיו המוצהרות של בעלה שדגל, כמובן, בשוויון
מגדרי מוחלט, לבין התנהגותו בפועל. שניהם נמצאו בשלב קריטי בקריירה ובצורך לעבוד
קשה ולתמרן בין עבודה לבין גידול הילדה רחוק ממשפחות המקור של שניהם. הוא ציפה
ממנה לקחת חלק גדול יותר בגידול הילדה, גם אם משמעות הדבר הייתה סיכון הזדמנויות
קידום. היא מצידה, חשה מופתעת ונפגעת ולאחר תקופה קשה של ריבים והתרחקות, נשחקה
האהבה, הם נפרדו והיא חזרה עם ילדתה ארצה. כאן,  חזרה לעבודתה הקודמת. אני זוכרת שאהבת אותה
מאוד, אמרתי לה. השתניתי, היא אמרה. משהו בי נשבר עם הגירושין. אולי החיים חייכו
אליי יותר מידי עד אז... אולי לא הייתי מורגלת בקשיים. חיי עד אז לימדו אותי
שחריצות והתלהבות משתלמות. הפכתי לרגישה מידי. הרגשתי כאילו אני מתהלכת בעולם בלי
עור. שהכל חודר פנימה ופוצע אותי. הרגשתי שאני לא מתאימה לעולם הזה או שהוא לא
מתאים לי. ראיתי כוחנות וחוסר צדק בכל מקום. אם פעם הרגשתי שמחה וסיפוק על כך
שבעבודתי אני עוזרת לאנשים לטייב את חייהם, להשיג את מה שמגיע להם, הרי שעכשיו לא
יכולתי לשאת עוד את העוול. מצאתי את עצמי חוזרת הביתה מותשת, מרוקנת ובעיקר עצובה.
בלי כוחות או יכולת להעניק את מה שרציתי לביתי. עזבתי את העבודה. אני גננית עכשיו.
בגן ילדים? הופתעתי. לא... היא ענתה. עוסקת בגינון. אני שותלת צמחים, משקה, מנכשת.
בעיקר, אני אוהבת לשתול עצים. עצים הם טוב אינסופי.

גם אני סיפרתי לה על עצמי. יש קווים מקבילים בסיפור שלנו. חשתי את ההזדהות והאמפטיה שלה, כמו שהיא, אני
מקווה, חשה בשלי. נפרדנו בחיבוק ובהבטחה לחדש את הקשר. אני לא חושבת שאוכל להיות
איתה בקשר. זה יהיה קשה מידי.