יומן מסע

לפני כמה ימים הזדמנתי למזכירות החוג. המזכירה הרכלנית שמכירה אותי כבר 20 שנים שאלה מה קורה איתי והפנדה. הכל בסדר גמור, עניתי. נו, ואתם כבר גרים יחד? שאלה, משל מעבר למגורים משותפים הוא המשך בלתי נמנע של זוגיות. לא. עניתי. באמת? פערה המזכירה זוג עיניים גדולות. באמת. 

מתישהו, במהלך מערכת היחסים שלנו, עלה נושא המגורים המשותפים. עלה, בשביל לרדת. טוב לנו ככה. אנחנו גרים בשתי ערים קרובות, ניפגשים די הרבה (3-4 לילות בשבוע) וכל אחד, מסיבותיו, מעוניין להמשיך לגור בדירתו ולקיים, בצד הזוגיות, גם את חייו הנפרדים. הגענו לאיזון מבורך. הטוב בעולמות האפשריים. 

אלא שלפני כמה חודשים חשבתי בליבי שמבחינה כלכלית הסידור שלנו בעייתי. הרי אנחנו מחזיקים שני משקי בית, עם כל המשמעות הכלכלית הכרוכה בכך. על כן, הצעתי לפנדה לעבור לגור יחד. הרעיון מאוד לא מצא חן בעיניו. היו לו סיבות רבות ומגוונות. אבל הסיבה המרכזית והחשובה בעיניי ביותר הייתה: כל כך טוב לנו יחד כמו שזה עכשיו, למה לקלקל? אני מודה שבהתחלה נעלבתי והתעצבנתי. נכון שההצעה לא נבעה משיקולים רומנטיים אלא מחישוב פרקטי, אבל בכל זאת, איך יכול להיות שהצעתי לו לגור יחד והוא לא מסכים??? חשבתי רבות כיצד להגיב. בכל זאת, מדובר בנושא רגיש וכל מילה חשובה. לכן אמרתי לו: אני נעלבתי ממך וגם עצבנת אותי. נכון שההצעה שלי לא נבעה משיקולים רומנטיים במיוחד אלא מחישוב פרקטי, אבל בכל זאת, איך יכול להיות שהצעתי לך לגור יחד ואתה לא מסכים???

אחרי שגמרתי להיעלב ולהתעצבן, חשבתי שבעצם הוא צודק. באמת טוב לנו ככה. נכון שיש משמעות כלכלית לסידור הזה, אבל מכל כך הרבה בחינות אחרות הוא עובד מצוין. הדומסטיקה, כך אומרת הBFF, הורסת את הארוטיקה. כיף לנו להיפגש כשרוצים ומפני שרוצים, כיף לנו שהשגרה הבייתית לא משתלטת עלינו. אנחנו רק mating לא mating in captivity. אני מאתפשרת טוב יותר ככה. עצמאות + זוגיות. מתאים לי. 

לפני בערך חודשיים, בטרם פרוץ העבודות על הרכבת הקלה, פנה אלי הפנדה בספר פנים חמור. אני חושב שצריך לשקול מחדש את עיניין המגורים המשותפים, אמר. האמת שהופתעתי. מה קרה? שאלתי. הרכבת, ענה חיוור ורועד. מה קשורה הרכבת? ובכן, הפנדה הוא אדם מאוד זהיר, מתוכנן ומחושב. אדם של הרגלים. הוא אינו גר בתל אביב אבל עובד בעיר. הוא נמלא חששות איומים שלא יוכל להגיע לעבודה ב-13 דקות כהרגלו, ודימה את עצמו, כולו אחוז חלחלה, יושב בפקקים שלוש שעות בכל בוקר ובכל ערב. 

קודם כל צחקתי. אתה יודע מה אתה מזכיר לי? את הסיפור המפורסם על ההקרנות הראשונות של הסרט משת 1895: "הרכבת מגיעה לתחנה". ההסטוריה הקולנועית מספרת שכאשר הוקרן הסרט בפני קהל שלא ראה ראינוע מימיו, נסו האנשים בבהלה מהאולם כי חשבו שרכבת אמיתית תדרוס אותם. אתה האנשים האלו. תראה שלא יקרה כלום. הכל יהיה בסדר. לא יודעת למה, אבל הוא לא צחק בכלל. וחוץ מזה, אמרתי לו בסיפוק, הכל כל כך טוב, למה לקלקל? גם זה לא הצחיק אותו, אבל אותי דווקא כן.

בסופו של דבר, צדקתי אני. ביום הראשון של העבודות היה זה הפנדה (יחד עם עוד כמה מטורפים) שיצא את ביתו, טרוט עיניים לאחר ליל ביעותים, בשעה 5.30 לפנות בוקר וכמובן שהגיע לעבודתו ב-5.43. טוב, אמר הפסימיסט הנצחי שלי, זה בגלל שעוד לא הראשון בספטמבר. אולם גם יום פתיחת שנת הלימודים עבר כסדרו, ולאחר שבועיים דיווח לי הפנדה שאם הוא יוצא לעבודה רבע שעה לפני השעה הרגילה, הוא מצליח להגיע לעבודה ב-17 דקות. כמעט כמו קודם. 

וכך אנו חיים. חצי מהשבוע יחד, וחצי בנפרד. הלילה אנחנו בנפרד. יש לי זמן לחנך את המתבגר, לדבר עם חברות, לכתוב את הפוסט הזה ב2.47 בלילה ולדעת שמחר הוא יבוא.